מוזר שלא כתבתי עדיין כלום על זה שיהיה לי ילד. בשום מקום באינטרנט עוד לא כתבתי את זה, וכבר ארבעה ומשהו חודשים אני יודע שיהיה לי ילד. שבוע 21 עוד מעט, למי שמבין בזה. נתתי לבשורה לטפטף החוצה, בנאדם פה בנאדם שם, מי שיודע יודע, מי שלא לא. אפילו יש חבר אחד טוב שאני כל הזמן שוכח לספר לו.

וזה לא שאין לי מה לכתוב או להגיד. אני לא יודע, יש משהו בתוכי שלא מצליח להפנים עד הסוף את מה שהולך לקרות. לא מצליח, אולי לא רוצה. סיפור גדול נראה לי הילד הזה (זה בן, ראינו לו) ומה אני יודע אם אני מוכן או לא, ואיך אני אהיה, ואיך יהיה לי. מפחיד נורא כל הסיפור. מפחיד נורא.

ויש את העניין של הלהיות עצמאי שמתקתק מעליו שעון עכשיו. כל סדרי העדיפויות שלי, שגם ככה אני לא מומחה גדול בלמקם אותם נכון, מתערבלים לי. כל השאלות של נכון ולא נכון הולכות לי לאיבוד. באיזה מקום אני סומך על עצמי שאני אבין מה נכון בזמן ואלך לכיוון הזה. אני נשען על המקום הזה. בסופו של דבר, אפילו שאני לא יודע, נראה לי שבעוד כמה חודשים תיפתח תקופה של רוך לא משוער.

ככה נראה עובר גנרי בן 20 שבועות. שלי קצת יותר יפה

יכול להיות שזו העובדה שהתחלתי לשים לב לדברים, יכול להיות שזה בגלל שזה ככה, אבל כבר כמה שנים שמרגיש שנהיה כאן פחות טוב. לא באזורי התל"ג או התמ"ג. באזורים של הלחיות. יש תחושה שיש כאן פחות ופחות מקום, שפחות ופחות מותר, ושאם זה היה תלוי במי שמנהלים כאן את העניינים (לא הליכוד. גם לא קדימה או העבודה. הערבוב הזה שלהם, פלוס כל החברים עם הכסף והאלה עם המדים) אז היה מותר עוד פחות. בדרך כלל זה יוצא על הערבים, אבל זו לא חובה להיטפל רק אליהם, כי העובדים הזרים מביאים מחלות, וגם הפליטים, ובגלל זה מי שייגע בהם בידיים שלו ייכנס להסגר, והמחנק שמרגישים כשקוראים את הטוקבקים באתרים הגדולים. והרצח בבר נוער, והשקט הציבורי שליווה את הג'ק טייטל, והביומטרי, ולא נדבר על עזה ומאות הילדים שמתו בה, עוד לפני שגולדסטון אמר משהו. כאילו קורה המון, ונהיה רע, והכל שקט. כאילו הכל בסדר.

והבחירות בכלל הפילו אותנו לקרשים, ולא נשאר כמעט מי שישמיע את קול ברור נגד כל זה, ובעד איזו הסתכלות אחרת. כאילו, מתן וילנאי מחוק המסתננים (שבע שנים למי שיעזור לפליט מדארפור שנכנס לארץ) זה מפלגת העבודה, ומאיר שיטרית זה קדימה, המפלגה של ציפי לבני, הנביאה החדשה של השמאל (שרת החוץ בעופרת יצוקה). ונראה שיותר נמוך כבר לא נגיע.

אבל זה מטעה. כי בדיוק משם, מההתפרקות הזו, של המדינה מכל מה שמריח זכויות אדם, אזרח או עובד, מתחילה עכשיו צמיחה גדולה. "כוח לעובדים" מאגדים את מי שאף אחד לא מגן עליהם, ומשיגים הישגים. עיר לכולנו עוררה אנשים בתל אביב. "אפשר אחרת" היא כיוון פוליטי מבטיח ומרגש, שמתחיל מלמטה, שזה הלמעלה החדש. וההישגים במאבקים על גירוש הילדים והביומטרי הגיעו כמעט בלי גיבוי פוליטי, פשוט בעבודה קשה של אנשים וארגונים. משהו אמיתי קורה, אמיתי בדיוק כמו הדבר הרע שהקים אותו.

וכל זה כדי להגיד שבעוד שלושה שבועות, ב-11 בדצמבר, בתל אביב (מה לעשות), יתקיים מצעד זכויות האדם הראשון בישראל. האגודה לזכויות האזרח מרימה אותו, וכבר חברו אליו המון ארגונים. בפייסבוק יש למעלה מ-2,000 איש שאמרו שיגיעו, ועוד 2,000 שאמרו שאולי. ואנחנו כאמור עוד שלושה שבועות משם. יהיה הרבה אנשים, אני מרגיש. זו תהיה עוד הפגנת כוח ראשונה של תנועת הנגד לכל האטימות הזו, הרעה. אני אהיה שם לפני הכל כדי לספוג את זה שאני לא לבד.

אני מצרף למטה את ההזמנה. אם יש לכם בלוג, תעשו טובה ותכתבו על המצעד גם אתם. ותקראו לאחרים לכתוב עליו. יש לנו כמעט שלושה שבועות לאסוף אלינו את כל מי שרוצה להילחם על המקום הזה. כי יש על מה. אפילו מהמקום הכי מיואש מרגישים שיש על מה.

אני לא מחדש כלום, אבל בזמן האחרון אני הרבה יותר בפייסבוק מאשר בבלוג שלי. פייסבוק, מאז שהעביר את עצמו טוויטריזציה, וההומפייג' שלו הפך לפיד נונסטופי של עדכונים בשלל גווני הקשת האנושית, הפך להיות כלי כיפי לאללה בכל מה שקשור לתקשורת עם אנשים. אז כן, אי אפשר להגיד שם דברים עמוקים מדי, אבל בתכלס, מי בעצם צריך לשמוע את מה שיש לי להגיד? מה רע בזה שאני אפנה אתכם למה שיש לאנשים אחרים להגיד? מה גם שבניגוד לקרטוע השיחתי של טוויטר, מנגנון התגובות של פייסבוק פריך ונעים. המראה הזה של הפיד, שיש בו קצרצרים כאלה, חלקם עם תמונות, חלקם בלי, חלקם אולי עם וידאו, כשמתחת לחלק מהם נובע פתאום איזה מעיין שיחתי, הוא נכון לעכשיו הנוף האינטרנטי המושלם. אני אוהב את האתר הזה. הוא עובד לי.

כשצוברים מספיק חברים, כש"מספיק" זה הרבה מעבר לכמות החברים האמיתית שאדם יכול להכיל, נוצר בפיד הזה גם מדרג של קרבה וניכור. אתה לא מוקף כל הזמן בחברים שלך, אנשים שאתה מכיר, אוהב וסומך עליהם. יש שם גם לא מעט שהם מכרים, או חצאי מכרים, ולמאשרי חברויות חסרי אבחנה כמוני, גם זרים מוחלטים. זו זירה שנותנת תחושה שמדמה יציאה מן הביצה, תחושה של השקה לגוונים ולרבדים רבים של המציאות. יכול מאוד להיות שזו תחושה מוטעית, מטעה, אבל מבחינתי יש בה משהו נעים, משהו שגורם לי להרגיש שלהיות שם, בפייסבוק, זה לא להתנתק, אלא דווקא להתחבר. נכון או לא, מרגיש לי שם הרבה יותר מחובר מלקרוא את וויינט. ליתר ביטחון אני גם חבר של הארץ, ומקבל מהם עדכונים על ענייני שברום העולם.

חזרנו עכשיו משבוע בפאריז. היה מדהים להתנתק שבוע מישראל, ושבוע להיות רק עם האישה, אבל פאריז עצמה, מה לומר, לא נפלתי. כן, היא נורא יפה, האנשים בה נורא יפים, אבל לאן שלא הסתכלתי, הכל נראה כזה מושלם כזה, מן התגלמות של צמד המילים "אירופה הקלאסית". שיעמם לי קצת בעין, לא יודע. תחושה כזו של מקום שכבר הייתי בו, רק שהפעם הוא עם צרפתים. מורן אומרת שלא באתי פתוח. אולי, אבל התחושה שלי היתה שאני מסתובב במקום שהמים התרבותיים שלו עומדים, מקום עשיר, שבע ונינוח, שנהנה מהבלונג'ריז שלו, מהמטבח המקומי שכולם באים להעריץ, ואין לו צורך להתחדש. שזה לגמרי בסדר מבחינתם, וגם מבחינם הרבה אנשים אחרים. אבל אותי התחושה הזו ניתקה משם, גרמה להרגיש שאני בתוך אין-סיפור (חוץ מהמוני בני הנוער שהשתלטו על הגינות והגנים בכל ארוחת צהריים, כל אחת ואחד מהם נושאת שקית מקדונלדס).

אבל אולי זה בכל אני, כי התחושה שהסתובבתי איתה במהלך השבוע הזה היא שאני כבר לא בטוח שאני מבין את העניין הזה של טיולים בחו"ל. אולי התחושה הזו רוצה להגיד שאין כמו בבית (כמו אבא שלי שהיה מכין לנו צ'יפס וסטייקבורגר של טיבון ויל בבית ואומר-שואל: "יותר טוב ממסעדה, נכון?"), או אולי היא מנסה להגיד לי שהטעימות כבר לא מספיקות, ושאני צריך לחיות כמה שנים בחו"ל.

1

ברוטשילד אשר בתל אביב, שהפעם רק חציתי בדרכי למעבה העיר, אני שומע את השם שלי נצעק בחביבות. מבט לכתף ימין מגלה את ליאת בר-און מתהילת "מחוברות", על אופניים, דוהרת ככה בחביבות כשלעצמה. מספיקים להחליף "מה קורה"ים קצרצרים, לפני שהיא ואופניה כבר הרחק. ואני לרגע צריך להתאים את עצמי, למי אמרתי שלום עכשיו, לליאת-דודה-מלכה מהחוגים המוכרים, או אולי לסלבית הגדולה שמוקרנת אלי כל לילה מהטלוויזיה.

2

מתוך האינטרנטיות המוחלטת של הרגלי צריכת המדיה שלי, הערוצים היחידים שאני מסוגל לשהות בהם, עכשיו שבחסות חותניי יש לנו טלוויזיה רב-ערוצית, הם ערוצי ה-VOD. ובעיקר ערוץ הסרטים, שמורן הצליחה איכשהו בטעות לעשות בו מנוי חודשי לסרטים של האוזן השלישית. אני תולעת סרטים משכבר הימים, ופתאום ככה כל הסרטים של האוזן פתוחים לי, אז אני בולע בטונות, בעיקר בסופי שבוע. ראיתי את הטרילוגיה של "ללא מוצא" שעל פי הסרט הראשון (המצוין) שלה עשו את "הסמויים" (המעאפן) של סקורסזי, ואז החליטו לעשות עוד שניים (מיותרים, השלישי אפילו הזוי). ראיתי את "בובות" של טקאשי קיטאנו ואהבתי נורא. ראיתי את "הספסל" של פר פלו הדני, הראשון בטרילוגיית המעמדות שלו, והתחזקתי בתחושה שהדנים פשוט פיצחו מבחינתי את הז'אנר של המלודרמה, וכל מה שהם יזרקו עלי אני אבלע בדמע. וראיתי את "טרקל בצרות", אנימציה מוזיקלית, גם מדנמרק, והיה ממש חמוד. וראיתי את שני החלקים של "שמעת על הפנתרים?" של ניסים מוסק, ולהגיד שהתרגשתי והתפעמתי יהיה הכי אנדרסטיימנט, וכבר יומיים אני מסתובב עם רגש שאין לי אלא לכנות אותו הערצה, לכוכבי שמש ולסעדיה מרציאנו. וראיתי את "שנת 66 היתה טובה לתיירות" הנוגע והמדויק של עמית גורן, אולי הסרט הכי טוב שראיתי על זהות, בעיקר בהקשר היהודי-ישראלי. אה, וראיתי את "נשק חשוף", סרט פעולה הונג קונגי מפוצץ בנשים שנלחמות בגברים ויכולות להן (הערה לאוזן: אתם חייבים לשים עוד כמה סרטים כאלה בקטגוריה של קולנוע מהמזרח שלכם. זה מה שבהונג קונג עושים הכי טוב). וראיתי גם את 2046 המעולה של וונג קאר וואי, שכמה יפה כל שוט שלו, ואיזו שירה נוצרת אצלו כשהתמונה מתחברת למילה ולקול, אחח.

3

"יבנתון", מקומון מבית "גל גפן", המוציאים לאור של כל המקומונים המיתולוגיים (כמו "השקמה" החולוני-בת-ימי-אזורי), התהדר פעם בסיסמה "העיתון שנותן את הטון", אבל לצערנו הפסיק. מה שנשאר בכל זאת זו עשייה מקומונית נפלאה, עם תשעים אחוז פרסומות (מה שמאוד עוזר לחדשים בסביבה כמוני למפות את מי נגד מי) ועיתונות מקומית כמו שאף אחד כבר לא עושה. למשל החדשה הלוהטת (בלי ציניות) שיש מצב שמכבי יבנה תחזור ללאומית כי מכבי באר שבע לא מצליחה לגייס תקציב. או כמו ההתנגשות בין ההוראה שהעבירה חברת המועצה הפמיניסיטית והלסבית רונית ארנפרוינד, לפיה לאליצור יבנה לא יהיו מעודדת, לבין הוראת מנהלת ליגת העל בכדורסל המחייבת מעודדות. ביבנה הקרתנית נבהלו כמובן מהאפשרות שהפמיניזם המוגזם של רונית (כמו שהם מכנים אותה, פשוט רונית) תדפוק להם את הסיכוי להופיע בליגת העל, וביבנתון כבר התחילו לאיים במלחמות של דתיים וחילוניים, לא פחות, אבל מכאן, איזור הביניים שבין יבנה ולתל אביב, בין תל אביב ליבנה, אנחנו שולחים קריאת עידוד למאבק של ארנפרוינד בשוביניזם המיותר של הספורט ה"מקצועי" בישראל.

4

יצא לי לראות אתמול הצגה בהיכל התרבות בראשון (אל תשאלו) והדבר הכי מדהים שיש למקום הזה להציע, למרות שזקני המקום אמרו לי שמגיעים לכאן מכל הארץ כדי ללמוד אקוסטיקה מה היא, הדבר הכי מדהים זה העשר דקות לפני שמתחילים, כשמישהו מהסניף המרכזי שם מתחיל לכבות ולהדליק את האור חליפות, כדי להודיע לנוכחים שהגיעה השעה לנטוש את כוסות הקפה החלש ואת עוגות הסתם שעלו להם במעות רבות בקפיטריה, ולהתחיל לצעוד אל מושביהם. משהו באין-אור הפתאומי הזה, ובמיוחד בהארה המדורגת של החלל שוב, בגלל שילוב של נורות ליבון ופלואורסנטים שכל אחד מהם יש לו את הקצב שלו, משהו שם היה בעיני שיא של עילגות.

ואגב, "שונאים, סיפור אהבה" של תיאטרון גשר הוא באמת הצגה לא טובה, וסשה דמידוב הכי מגה סתם שם. כאילו שכח לשחק.

אז קודם כל התנצלותי בפני מה שזה חסר לו (ושמחתי לשמוע באופליין שיש אנשים כאלה. מה זה שמחתי, הסמקתי). זו תקופה עמוסה, עם הרבה פגישות ועניינים, וזה לא כמו פעם שהבית שלי היה מטר מהכל. אני גר בפאקן יבנה! אז הנה יש לי דקה, האמת היא שאני גמור מעייפות ויש בי קול שנוזף בי על זה שאני לא מנצל את השתיים-עד-ארבע להשלמת שעות שינה, אבל די, אני רוצה לכתוב כמה דברים. זה גם חסר לי.

1

אתמול בבוקר, כשחזרתי עם האוטו מתחנת הרכבת, אחרי שהקפצתי את מורן, הייתי כזה גמור מעייפות, וברדיו שהיא השאירה לי פתוח על קול המוזיקה התנגנה יצירת פסנתר מדהימה של סן-סנס, והבוקר עוד לא עלה ישראלי ומלוהט מלובן עד הסוף, שלא הרגשתי באמת את המציאות, ומתוך המבט של העצים שליוו אותי מהמדרכות, היה נדמה לי שהטויוטה שלי היא פיג'ו חיננית שמקפצת לה במעלה איזה הר צרפתי בסצינה אירונית מהסרט החדש-שעוד-לא-יצא של קלוד שברול. רגע כזה של חוץ לארץ, בפאקן יבנה.

יום יפה באגם יבנה אשר מחוץ לפאריז

חלק ממה שמעסיק אותי ומרחיק אותי מהבלוג הזה הוא הקמפיין של "רבנים למען זכויות אדם" שקורא לחקור את אירועי "עופרת יצוקה", בצל העדויות שנתנו לוחמים ל"שוברי שתיקה". היום שלחתי את דבר הקמתה של קבוצת הפייסבוק שהקמנו לכל מי שאני מכיר. מישהו מתקופת ההייטק שלי חזר אלי עם פייסבוקמייל זועף, בנוסח "בבקשה לא לשלוח לי כל חומר פרו ערבי או אנטי ישראלי". אז עניתי לו שכל מה שאני שולח לו זה חומר פטריוטי, שמנסה להגן על ערכי מדינת ישראל כפי שנוסחו במגילת העצמאות, ושהמסמך האמור מעולם לא כלל את צמד המילים "להיכנס בהם", ככה שאני יותר מיושר עם הציונות ממנו, שתודה רבה באמת. הוא חזר אלי כמה דקות אחרי זה, ואמר שהוא נכנס לפרופיל שלי וראה שהתחתנתי, אז מזל טוב. אמרתי תודה. אין כמו פייסבוק.

אבל החבר הייטק הזה הוא לא היחיד שמקבלים ממנו וייב שלילי על פעילות פוליטית שמאלית. כל פריכיות המרכז, תפלי מחשבה גם אם מהירי לשון, ישר שרבבו את ידיהם הצחות החוצה ואמרו "אבל למה עדויות חסויות? מה יש להם להסתיר?" ונתנו להארד קור של הימין להיכנס ברב רבם של שוברי שתיקה.

כל השמאלנים האלה שהתפכחו, לו רבין היה חי, היו נותנים לו להירצח שוב.

יש לי הערה קטנה ככה לכל אנשי הקונצזוס (חנוך לוין קרא להם "אנשי בסדר. אנשי בסדר גמור") של הישראליות 2009. מה אתם כל כך מבסוטים מעצמכם? יש ילד אחד, גלעד שליט, שנמצא בשבי חמאס כבר למעלה משלוש שנים, ולא יוצא משם כי אתם לא מסוגלים להגיד את המילים "בכל מחיר". בניתם אותו כפאר הקונצנזוס שלכם, הדבר שכולם מסכימים עליו בלי לדבר עליו באמת. אז עכשיו אולי תנסו קצת להיות פחות מרוצים מעצמכם, שנויים קצת במחלוקת. תגידו "בכל מחיר". תגידו. נראה אתכם פעם אחת אומרים משהו שיש לו גם משמעות.

3

חבורה שכן מדברת, ובעוונותי לא כתבתי עליה פה אף פעם, זו "יש תגובה", שאני נמנה על חבריה. המטרה שלנו היא להיות שם, בטוקבקים, כהפגנת נגד להפגנה המתמדת של הימין שם. להגיד לא לגזענות מול הגזענות. להגיד כן לשלום מול קריאות המלחמה. להגיד שיש אנשים אחרים, שיש קולות אחרים, שאנחנו נכונים וצודקים וצדיקים לא פחות, ולמעשה יותר, מכל הנבלים ברשות הציונות שהופכים את המילים "מדינת ישראל [...] תהא מושתתה על יסודות החירות, הצדק והשלום" לאות מתה. חירות, צדק ושלום.

אנחנו שם כל יום כמעט. זה לא מושלם ולפעמים מרגיש סיזיפי, אבל מה, שנשתוק?

1.

הדיבור עכשיו על "מחוברות", שעוסק הרבה בשאלת ה"למה הן נותנות לעצמן להיחשף ככה?" (ומסתכם הרבה פעמים בתשובה "כי הן פאתטיות שצריכות צומי") הזכיר לי כתבה שקראתי לפני כמה שנים, מהניו יורק מגזין, על הצעירים ברשת ועל המנהג הזה שלהם לחשוף את עצמם ככה, מול כולם. זו כתבה די מאלפת שכדאי לקרוא את כולה, אבל יש שם התיחסות אחת לחשיפה, שחוזרת כמה פעמים, שחשבתי שמעניין להעלות. אומרים שם כמה מהמרואיינים הצעירים שהם לא מבינים את העניין הזה של למתן את החשיפה ולשלוט בה. כאילו מה, הם אומרים, מה כל כל מיוחד בכם שאתם שומרים שם לעצמכם?

ויש בזה גרעין של אמת. כאילו מה באמת, מה קורה בחיים שלי עכשיו שלא עובר בואריאציה כזו או אחרת על המון המון אנשים. מה מהחרדות, העצבויות, הכשלונות וההתלבטויות שלי הוא כזה מדהים, שאם אני אשים אותם ברשת, אנשים ירגישו שהחווייה שלי היא לחלוטין מחוץ לעולם שלהם? מה בדיוק בחמשת הפרקים הראשונים של "מחוברות" היה כזה שאי אפשר היה להבין, שהיה פאטתי במיוחד, שהיה מחוץ למה שמסתובב לרוב האנשים בבטן, במינון זה או אחר, בעיתוי זה אחר, מול האיש הזה או האישה האחרת. על מי מהמחוברות נסתכל מעכשיו באופן כזה ששונה מאנשים אחרים שאנחנו מכירים, מכירים קצת יותר טוב? מה עשתה החשיפה הזו מלבד לקרב קצת?

מה, עם כל הציצים בחוץ?

2.

לא כתבתי כמעט בשבוע וחצי האחרונים. תקופונת מאוד מסובכת. מצד אחד, פגשתי את צביקה רול, יועץ למנהלים וארגונים, שישב איתי מטוב לבו וסידר לי קצת את הראש על מה אני צריך לעשות כדי להרים את העסק שאני רוצה על הרגליים. מצד שני, דווקא אחרי זה נחת עלי מצברוח מאוד לא מדהים לכמה ימים, כאילו כל מה שכיווצתי בבטן, כל המתח מאי הוודאות, כל הקושי שבלהיות בין שני מצבים – לעבוד לבד בבית או להיות ברצף של פגישות, כל הדברים שהדחקתי לכדי חיוך אופטימי, כולם נחתו עלי במכה אחת. לכמה ימים היה ממש קשה לצאת מהמיטה בבוקר. כשדיברתי עם אבא שלי שלשום, והוא אמר לי במחווה אבהית די מקסימה שההורוסקופ של מזל טלה השבוע מבשר טובות, כמעט בכיתי מהניתוק בין ההורוסקופ ובין המציאות. באופן ממש מוזר, מאז השיחה איתו מגיעות באמת הרבה בשורות טובות. אני מקווה שבשבוע הבא יהיה יותר טוב.

נחתתי על הכתבה הזו הלילה בווינט, על מפגש גביע דיוויס מ-89, בין ישראל וצרפת. תוך כדי הרפרוף על הכתבה הזו, פתאום עלה השם אנרי לקונט. כמו טעם של עוגיות מדלן, פותח דלת לתקופה אחרת. ולא היה לי אפילו את הפרצוף של לקונט הזה בראש, רק איזו תחושה פנימית של משיכה, כאילו יש מאחורי השם הזה משהו שאני צריך להגיע אליו, משהו שכדאי לי למצוא שוב.

אז חיפשתי, קודם כל תמונות, וכן, האיש הזה, אהבתי אותו פעם. אנרי לקונט, עם הלחיים האלה שלו, צבועות במשטחים מוגזמים של אדום, עם הפימה הזו מתחת לסנטר, עם רמז הכרס שהיה שם. טניסאי כזה כמו שהיה פעם, כמו עמוס מנסדורף. ולקונט הזה היה גם אישיות מדהימה. תמיד עם פרצוף לא נעים כזה, עצבני קצת, וחוש הומור מעולה שהלך עם הפרצוף הזה. וככה נהיה שאהבו אותו, ונהייתה אנרגיה סביבו, כמו המשחקון המדהים הזה הזו נגד שחקן אחר שהשם שלו מעורר נשכחות, ארון קריקשטיין, כמו שקראו לו בארץ, אחד משני טניסאים אמריקאים יהודים שהסתובבו אז בסבב המקצועי. השני היה בראד גילברט, שהיה המוצלח מבין השניים ולרגע אחד הגיע גם למקום הרביעי בעולם (אני זוכר את זה ואיך שהתרגשתי):

והנה שני רגעים של לקונט מווימבלדון. מצחיקול:

וסתם, למי שרואה עכשיו טניס, הנה סתם חתיכה של משחק מווימבלדון בין לקונט לבקר, שניה לפני שהגיעו הפיט סמפראסים עם הסופר-סרב שלהם והמחבטים מחומרים מרוכבים שלהם (דורפן כתב על זה נפלא ב"ישראל היום" שמצאתי באיזו בית קפה). ראיתי עכשיו הרבה מווימבלדון האחרון, ולעיני הזקנות הכל בימינו נראה הרבה פחות כיף. אז הנה:

ואת הקטע האחרון לקחתי מהיוזר neibaf3 ביוטיוב, שיש לו למעלה מאלף קטעים בארסנל, שחלקם מרכיבים משחקים שלמים. הכי הולך לחרוש עליו בסופ"ש הזה, בין משחק דיוויס אחד למשנהו. יאללה דודי.

1.

הפוסט הזה מתבשל אצלי בראש כבר הרבה זמן, כי יש הרבה שאני רוצה לספר עליו, אבל כנראה שהייתי צריך דווקא איזו תמונה שתפתח את הסיפור. אז הנה, ארוחת הבוקר שלי מהבוקר, בכיכוב אננס, דובדבנים ותפוח, הכל מהשופרסל-ביג ביבנה.

2.

כשמורן שאלה בשופרסל-ביג (מה שהמקומיים מכנים "היפרנטו", אגב) אם יש עוף אורגני, אמר לה הרוסי הנחמד בקצביה שזה עוד לא הגיע לארץ. בטח נתקע במכס. מה שכן, הסלטים של משני, שבתל אביב נמכרים בקופסאוניות קטנטנות ובמחירי עתק, הם השליטים כאן במעדניה. לא צבר ולא שטראוס עם השומן-צמחי-חצי-מוקשה שלהם. בסוף יצא שלא עמדנו בתור, ולראשונה בחיי הצליחו לשכנע אותי לעשות כרטיס מועדון.

3.

מה שלא יהיה, החתולים נהנים. התקנו להם דלת ברשת נגד יתושים, והם יכולים להיכנס ולצאת כאוות נפשם. חתולים אחרים מטפסים מדי פעם עד לחלון שלנו, אבל בינתיים הם לא מצליחים להבין את הטריק של הדלת שדוחפים עם הראש ומשתחלים פנימה. אני מקווה שהפער הטכנולוגי הזה יישמר, אבל אם לא, נחבר לשני הקטנים מן מגנט כזה שמפעיל מנגנון משוכלל במיוחד שמאפשר רק להם להיכנס. בינתיים הם המון בחוץ. עלמלולי אוהבת לישון אצל השכנים, ובאמצע היום כשאני מתגעגע אליה אני יוצא לרחוב וקורא קצת בשמה עד שהיא עונה לי, ואז היא באה אלי ואנחנו הולכים ביחד הביתה שם אני מחבק אותה חזק. עם דיאנוצ' יש לי איזה משברון קטן, איזה נתק. הוא בא אלי מדי פעם ומתגרגר כשאני נוגע בו, אבל תמיד הזנב שלו בתנועה כשאני בסביבה, גם כשהוא מתגרגר מליטופים שלי, והוא כבר לא בא לשבת אצלי כמו פעם. מעציב. אני מקווה שזה עניין זמני.

4.

הבחירה בעמרי כספי בדראפט של ה-NBA התחילה פה איזה דיון. כספי, בן יבנה שאמור היה להיות גאה ביבנאות שלו, הוצג באמריקה כתושב רחובות, עיר האורות הסמוכה. אצלנו הדבר הזה נראה חשוד ותמוה. זה התגבר יומיים אחרי זה כשבאולפן של יאיר לפיד, רוני דניאל ציין באזני כספי את "עובדת" היותו רחובותי, וכספי לא טרח לתקן. חמותי וחמי נסערו מהיעדר הלוקאל פטריוטיות הזה של כספי, ובאיזה שלב זה הגיע אפילו להטחת טענות דומות כלפי מורן, שבאופן שערוריתי אישרה שהיא לא הכי גאה ביבנאות שלה. מזל שיומיים אחרי זה כספי אמר באיזה עיתון שהוא מיבנה, והכל נרגע.

אבל כדי לפצות, וכדי שהעולם יידע יבנה מה היא, נזכיר שלא רק שחקן ה-NBA הראשון של מדינתנו הוא יבנאי, אלא גם המעצבת רינה צין, לשעבר מכיכר מסריק, והכי חשוב, שבק ס'. גם מוקי וגם רינה צין שניהם באים מרחוב כחלית, שזה מול הרחוב שאנחנו גרים בו.

גם קלקידן בא מיו"ד בי"ת נו"ן וה"יי (ואני מאוד אוהב את הסימפול של הזמרת שם):

5.

מהרבה בחינות היה לי שבוע מאוד מוצלח. ועדיין, לא קל.

לפעמים פוליטיקה יכולה להיות דבר מרגש. כלומר, אין מה לעשות, פוליטיקה היא מפגש של אנשים שרוצים דברים, חלקם משותפים וחלקם נוגדים, ולכן היא תמיד גם קשה וגם קצת מייאשת, אבל לפעמים היא יכולה להיות דבר נורא מרגש. בבחירות בתל אביב, למשל, מי שהיה מעורב בקמפיין של דב חנין ו"עיר לכולנו" זכה להתרגש. זכה לראות רגע יפה של אופטימיות, של אנשים שקמים מתוך שגרת יומם הלא פוליטית, הכמעט א-פוליטית כאמירה פוליטית, קמים משם, רוצים ביחד משהו אחר, ויוצאים לפעול כדי שזה יקרה. לא בגדודים, לא בבת אחת, לא כולם באותה מידה, לא כולם באותה צורה. כל אחד עם כמה שהוא הרגיש. זה הסתכם בזה שתנועה קטנה של אלמונים הפכה לסיעה הגדולה במועצת העיר, ושדב חנין נהיה מגה-סלב בתל אביב.

הייתי מאז הבחירות בלא מעט מפגשים שניסו לשים את אצבע על מה היה שם, בקמפיין של דב ושל עיר לכולנו, שהיה בו את הכוח לתת כוח לכל כך הרבה אנשים. התשובה שאני הכי אוהב היא זו שמדברת על ההצלחה של עיר לכולנו לא רק להצביע על המחנק שהרבה מאיתנו הרגשנו שרובץ על העיר שלנו, אלא בהצבעה על חזון ניתן למימוש, ועם זאת ראדיקאלי עד העצם, להסרת המחנק הזה. ההכרה שבעיית החנייה היא סימפטום של משבר תחבורתי שמזרים אל העיר מאות אלפי רכבים, ההכרה שלעליית המחירים ולמגדלים שנבנים רק עם דירות פאר יש קשר ברור, והצעות קונקרטיות לפתרון הבעיות האלה, הצעות שנובעות מתוך הראיה הרחבה והרעננה הזו. זה תפס, אני חושב, כי אנשים באמת ראו את עצמם לרגע חיים בעיר הזו שדב חנין ועיר לכולנו הציעו, וזה נראה להם ממש אחלה. הם רצו את זה, והם פעלו כדי להשיג את זה.

פוליטיקה זה לא רק קופסונים

יש עוד דברים שאנחנו רוצים, או לפחות שאני רוצה. לא רק בתל אביב, אלא בכלל בישראל. אני רוצה חברה סולידארית, כזו שלא תחייב אותי לחשוב כל הזמן על טובתו של האחר בתוך משהו שעולה לי. אני רוצה חברה שנותנת שיוויון הזדמנויות אמיתי לכל ילד וילדה, כל אישה וכל גבר, ללא הבדלי דת, גזע, מין או מקום מגורים. אני רוצה שירוחם תהיה קרובה יותר לתל אביב (לא פיזית כמובן, אבל תחבורתית. קרובה יותר בזמן) ושהאנשים בה יקבלו אחלה חינוך, כדי שנוכל להיפגש ולתקשר, במקום "לדעת" כל מני דברים לא מציאותיים אלה על אלה. אני רוצה חברה שיוויונית שמקבלת את האזרחים הערבים כחלק בלתי נפרד ממנה, כשותפים שווים. אני רוצה דמוקרטיה פתוחה וסובלנית, שמסוגלת להכיל ריבוי של קולות ולא נבהלת בכל פעם שמישהו צועק "נכבה". אני רוצה תרבות שיכולה להנות מהמגוון המשוגע של אנשים שיש כאן ושמגיעים לכאן (כמו הפליטים שמדינת בני הפליטים רומסת, ואז זורקת על הפריפריה המדממת). אני רוצה מדינה שרואה באזרחים שלה את הריבון ואת הלקוח. כל האזרחים. אני רוצה מדינה שתרצה לשמור על האזרחים שלה, לשמח אותם ולטפח אותם, כמה שהיא רק יכולה, במסגרת כל המגבלות האלה של המילה פוליטיקה. אני רוצה מדינה בגבולות 67.

ובשביל זה אני צריך לפעול. תודה לאל אני רחוק מלהיות לבד. מאז הבחירות הארציות האחרונות יש הבנה בקרב המפלגות וגם בקרב החברה האזרחית בישראל שצריך להתחיל לעבוד גם מחוץ לכנסת. צריך להתחיל לחשוב ולדבר ולפעול ביחד כדי לספר לכמה שיותר אנשים שאפשר לחיות במדינה אחרת, טובה יותר. שיש לנו כיוון טוב יותר מזה שמובילה כאן הגווארדיה השלטת, ושכדאי להם להצטרף אלינו לחשיבה ולדיבור ולעשייה.

דב חנין בכנס הראשון של אפשר אחרת

"אפשר אחרת" (שם זמני. זו מגיפה בזמן האחרון) היא התארגנות ששותפים לה אנשים מחד"ש, ממרצ, מהתנועה הירוקה, מארגונים לא מפלגתיים לשינוי חברתי ומאנשים פוליטיים שלא משתייכים לשום ארגון. היה כבר כינוס אחד שהשתתפו בו כמה מאות אנשים, והיה אז מאוד מרשים לראות את כולם.