ציק (שם זמני): האתר של צביקה בשור

מה יצא לנו מההייטק הזה?

עלה בתאריך 01. מאי, 2009 ע"י צביקה בשור בקשר ל- אינטרנט, חברה, כלכלה, פוליטיקה

יש טענות שאומרות שההייטק הישראלי נגמר. שהיה כאן עשור אחד של כאילו, והמון כסף זרם, ועוד רגע זה נגמר. העיתונאית שרה לייסי כתבה לפני כמה שבועות על הסטגנציה בהשקעות בסטארטאפים הישראלים (בערך 1.2 מיליארד בשנה, כבר כמעט עשור), ועל ההחזר הדל למשקיעים (מאז 2001 הושקעו כ-10 מיליארד דולר, מתוכן חזרו בינתיים רק 850 מיליון). לייסי טוענת שבימים בהם נראה היה שההייטק הולך לכיוון של אבטחת מידע וקידוד, יוצאי היחידות הצבאיות הביאו מוצרים וטכנולוגיה שהעולם לא יכול היה להדביק. אבל התחומים האלה כבר לא גדלים כמו פעם, ותחומי התקשורת והמדיה, שהביאו את הכסף הגדול בהנפקות ורכישות בשנים האחרונות, לא מצאו זירה ישראלית בשלה ומתוחכמת מספיק כדי להתחרות בעולם. סין ובריטניה הפכו למוקדים החדשים. ישראל צריכה לחפש את עצמה מחדש.

אפשר להתווכח עם הטענה של לייסי, ו-450 התגובות לפוסט שלה מוכיחות שיש על מה להתווכח, אבל בואו נניח לרגע שהיא צודקת. ההייטק הישראלי היה בועה, ועכשיו נותרנו מאחור. עוד כמה לייסיות כאלה, והבון טון יהיה שישראל גמרה את הסוס. המשקיעים מחו"ל לא יזרימו לכאן כסף, החדשנות לא תמצא מימון. אין משרות, אין אתגר. אכלנו אותה. אוקיי? בואו נניח שאכלנו אותה.

עכשיו צריך לשאול מה יצא לנו מכל ההייטק הזה, כחברה, כמדינה. למי הלך הכסף שהלך, ומה צמח כאן שיכול להיות הבסיס לגדילה אמיתית, מוצקה?

איור: ליאב צברי

לא עשיתי מחקר מעמיק עד הסוף, הטור הזה נועד רק לפתוח איזו שאלה, אבל כמה טעימות אפשר לתת לתשובה. נתחיל קודם מעניין הכסף. בתעשיית ההייטק עבדו כמה עשרות אלפי אנשים, פחות ממאה אלף. העובדים האלה זכו לתנאי שכר נאים מאוד במושגים ישראלים, וברור שחלק גדול מהשכר שלהם הלך לצריכה ומכאן שתרם לכלכלה הישראלית במידה מה, אבל האנשים האלה שילמו גם מחיר אישי כבד, כשעבדו כמות שעות בלתי סבירה, פגעו בחיי המשפחה שלהם, ועזרו להשריש תרבות עבודה של חוזים אישיים סודיים, עבודה לא מאורגנת ושכר "גלובאלי" שגם אחרוני עובדי הקבלן סובלים ממנה עכשיו.

סכומי כסף נאים נוספים הלכו לחברות חכירת הרכבים, מה שתרם לבריחת אנשי ההייטק לפרברי הערים (תופעת פריחת ה"מושבים"), תרם לזיהום האוויר של כולנו, ובעיקר לזיהום האוויר בערים הגדולות, שכל תנועת הליסינג הזו התנקזה אליהם. תחבורה ציבורית טובה יותר לא יצאה לנו מזה.

אוקיי, אבל יצאנו עם תשתית טכנולוגית מדהימה, לא? אז זהו, שממש לא. תשתיות האינטרנט והסלולר בישראל לא מתקרבות אפילו למה שקורה באירופה (ובכוונה נמנעתי כאן מההשוואה למזרח אסיה). הכל כאן איטי יותר, מגביל יותר, מתוחכם פחות. עשרות אחוזים מהילדים בישראל אינם מחוברים כלל לאינטרנט, מה שיעיב בעתיד על יכולת ההשכרות שלהם (ומכאן מכמות המיסים שייגבו מהם, והיכולת של המדינה לספק לכולנו שירותים כלשהם). ולא נדבר כאן בריחת המוחות, שמדגימה יותר מהכל את הניתוק בין תעשייה מצליחה (או נדמית כמצליחה) לבין מדינה לא אטרקטיבית.

בקיצור, עשור אחרי, אין כאן מדינת הייטק. השפע לא פוזר בחוכמה, הנזקים פוזרו כמו גרורות סרטניות. גם אם ההייטק הישראלי לא מת, צריך לבנות אותו מחדש, הפעם בשביל כולנו.

(פורסם במקור בכלכליסט, כחלק מהטור שלי "מחובר". הגרסה כאן היא גרסה לפני עריכה)

Tags: featured, דוטקום, הייטק, טור, כלכליסט, מחובר, סטארטאפים