ציק (שם זמני): האתר של צביקה בשור

כמה נקודות על כנס "אפשר אחרת"

עלה בתאריך 07. מאי, 2009 ע"י צביקה בשור בקשר ל- חברה, כלכלה, פוליטיקה, קטעים ארוכים

1.

הכנס נערך בשלישי בערב. היום יום חמישי. באתר של הכנס/תנועה אין עדכון, אפילו לא כזה שאומר "תודה, היה אחלה, באו מלא אנשים. בימים הקרובים נעדכן". בטח לא משהו שאומר מעבר לזה, כמו "תצטרפו לקבוצת פייסבוק", או "תנו לנו את המייל שלכם ונודיע לכם מה קורה". תמונות אין ברשת. ממה שחיפשתי, יש רק פוסט אחד של יפעת סולל ממרצ. מי שלא היה לא יודע. אני יודע שדניאל אדר, שצילם בערב, מתכוון להעלות קטעי וידאו איפשהו בסופ"ש. אבל מה עד אז?

יש משהו שחשוב לי להגיד: בלי שימוש מתמיד, עקשן, ואם אפשר גם מתוחכם ויצירתי באינטרנט, יהיה קשה מאוד לארגן תנועה חדשה. מי שחושב שהוא יכול לעמוד במשימה של להרים תנועה המונית, דמוקרטית, רעננה וקולנית, בלי לשלב פעילות אינטרנט יעילה, טועה כמעט יותר ממי שחושב שאפשר להרים תנועה כזו רק באמצעים אינטרנטיים. אני אכתוב פה בעתיד על כמה ולמה האינטרנט חשוב לפעילות דמוקרטית אפקטיבית.

2.

מה שמוביל אותי לשיחה שהיתה לי אחרי הכנס עם ליאור גימל, על רקע המשחק המבאס והמדהים של היונייטד נגד ארסנל. מפה לשם, בדרכי שיחה נפתלות, הגענו לסוג של רשימת מכולת של מה צריך בשביל שכל הדבר הזה יעבוד. יצאנו מתוך הנחה שיש לשמאל בישראל הרבה למכור, כמובן. אני חושב שהדבר המרכזי שאנחנו יכולים לתת זו תקווה ואופטימיות, שכולם אומרים היום כמה הן חשובות לשיפור קונקרטי בחיים של אנשים. השאלה היא עכשיו איך הופכים את זה לכוח פוליטי.

קודם כל, צריך ניסיון. ניסיון אפשר לרכוש בשתי דרכים – או לעשות המון ולטעות, או להביא אנשים שיש להם ניסיון ויכולים לעזור בלא להיכנס לכל בור אפשרי בדרך. בישראל כמעט ואין אנשים שיש להם ניסיון בבניית אסטרטגיה לתנועת המונים. יודעים פה מפלגות וספינים ולובינג וכאלה, אבל את מה שג'ו טריפי, מי שניהל את הקמפיין של האווארד דין במפלגה הדמוקרטית ב-2003, הביא לקמפיין של אובמה בשבתו כיועץ, אין כמעט לאף אחד בארץ. בכל מקרה, בכל תמהיל שבוחרים בין לימוד עצמי והבאת ידע מבחוץ, צריך כסף. אי אפשר להרים משהו יעיל ומתמשך על בסיס של מתנדבים. אם לקמפיין הבחירות של דב חנין ועיר לכולנו, שהיה מופת של גיוס מתנדבים, היה צורך במטה, אז בוודאי שמשהו מתמשך, שצריך ליזום פעילות בימים קצת פחות מוכווני מטרה יש צורך באנשים שיכולים לבוא ולעשות את זה ביום יום, מתוך ידיעה שיש להם פרנסה.

תמונה מאת eddiedangerous

אחרי זה, צריך מנהיגות. דב חנין קיבל פי 2 יותר קולות מעיר לכולנו בבחירות בתל אביב. ברק אובמה פופולרי יותר מהמפלגה הדמוקרטית. אין מה לעשות, למנהיגות בשר ודם יש אפקט שאי אפשר להתעלם ממנו. התהליך שהתחיל בכנס ביום שלישי, שכבר בו עלו כמה קולות שנשמעו באופן מובהק יותר מהשאר (אמל א-סנע, כדוגמה הכי מייצגת), חייב להימשך גם בפורמט דומה לזה של יום שלישי, גם בפורמטים אחרים, יותר דמוקרטיים, וגם בפעילות שטח. בסופו של דבר, אחרי שהאידיאולוגיה גובשה בקווים כלליים, ובמקביל לזה שמוקמות מסגרות לפעילות שמפיצה את המסר, צריכים לבוא גם נאומים טובים. נאומים טובים באים כשיש מנהיגות שיודעת לשאת אותם, וכשיש מי שיודעים לכתוב אותם. ישראל זקוקה לנאום על גזע של אובמה לא פחות מארה"ב. ישראלים צריכים לשמוע מנהיגות שמאלית, מנהיגות ערבית, מנהיגות מזרחית, מנהיגות דתית, מנהיגות אשכנזית, מנהיגות רוסית, שמציעה לה את התקווה שהם זקוקים לה, תקווה שמבוססת על ערכי השיוויון, הסולידאריות, החירות והקבלה.

3.

לגבי הקבלה (לא זו העסקית ולא זו הדתית), קראתי אתמול את המאמר של רג'א זעאתרה וחררדו לייבנר באתר הגדה השמאלית, "אבני היסוד החסרות בבניית שמאל חדש". זה מאמר חשוב ונכון, והוא קורא במדויק לא לוותר בתהליך ההתקרבות של רסיסי השמאל הישראלי על בירור רעיוני מעמיק, ובמיוחד בנושא השיוויון המלא שנדרש בין יהודים ובין ערבים. אני ממליץ לקרוא אותו. אבל יש נקודה אחת במאמר שרציתי להייחס אליה במיוחד, אם תרצו על אבני היסודי הרטוריות שחסרות במאמר הזה, כשם שהן חסרות בשיח של השמאל הרדיקאלי בכלל. קודם כל, חסרה האמפתיה כלפי היהודים בישראל. קל להסתכל על הפחדים הקיומיים של היהודים בארץ ולשייך אותם אך ורק לאיזו קונספירציה מלמעלה, מכבש תודעתי מוסדי שנועד לייצר עוד פחד כדי לשלוט. קל מדי. הפחדים הללו קיימים, והם נטועים עמוק בהיסטוריה הקונקרטית של היהודים כעם "על תנאי", עם שתמיד חצב את הלגיטימציה שלו מתוך עצמו, מול גזענות כרונית, דיכוי, פרעות ורצח עם. אם לא נתייחס לפחד של היהודים מהיום בו יקומו עלינו הערבים, יהיו כאן רוב במדינה השיוויונית ויזרקו אותנו לים, לא נצליח לחדור את החומה הניצבת בינינו לבין רוב הציבור היהודי בישראל, ומכאן שגם תמיד תמיד נכזיב את שותפינו הערבים, שתמיד נציע להם מילים יפות, אבל אף פעם לא את מה שהם באמת צריכים, את השיוויון גופא. גם המנהיגות הערבית צריכה להיות מסוגלת, לפחות בחלקה, להתמודד עם הפחד הזה ולהכיל אותו. אני מציע, עם כן, לקבל גם את היהודי, המקרבן, כחלש, ולחזק אותו כדי שיפסיק לקרבן.

שנית, והדברים קשורים זה בזה, חסרה לי הצעת התקווה. הרטוריקה של השמאל הרדיקאלי בישראל היא כזו של תביעה מתמדת, בשם עקרונות אוניברסליים, אל מול תרבות שאינה עומדת בסטנדרטים לכאורה. זו לא רטוריקה של "יכול להיות כאן יותר טוב, אם רק", שצריך לעמוד בבסיס כל פניה אל אדם, מתוך הכרה (שאנחנו כשמאלנים יהודים מוכנים להחיל אותה על הפלסטינים) שבבסיסו, האדם רוצה לחיות את חייו בטוב. כדי שיוכל להיפרד מהפחדים שלו ולקחת סיכון כלשהו, חייבים להציע משהו בתמורה. משהו שיותר מתו התקן של נציגות ההומניזם בישראל, הלא הוא השמאל הרדיקלי. אני בעד לגבש חזון פוזיטיבי, חזון שיספק לאזרחי ישראל, ערבים כיהודים, בית מדומיין שהם רוצים להגיע אליו ביחד. לא רק שלילה של הקיים. שלילת הקיים בלי לספק תחליף מנטלי ראוי, מותירה את האנשים בחלל הריק, ולרובם אין את הכוחות לשרות בחלל כזה אפילו לרגע.

Tags: אובמה, חררדו לייבנר, רג'א זעאתרה, שמאל, שמאל חדש