אסור להשוות – שלושה ניסויים בתמה
עלה בתאריך 21. יוני, 2009 ע"י צביקה בשור בקשר ל- אינטרנט, חברה, כלכלה, פוליטיקה
1.
עידן לנדו העלה בבלוג המצויין שלו פוסט על עלילות מג"ב בשטחים. לנדו שם את סרטון הוידאו של הפלסטיני שחובט בעצמו למצהלות שוטרי הגבולות שלנו, ומתחת תמונה ישנה של יהודי עבדקן המצדיע במועל יד אל עבר מצלמה, ולידו מי שנדמה לי שלובש בגדים של הוורמאכט (כלומר הצבא הלוחם הגרמני), אבל אולי זה אסאסניק או גסטאפו, אני לא מבין בזה מספיק, שמתמלא מעונג כשהוא מנחה את ידו של היהודון אל התנוחה הנכונה. בכל מקרה, מעל לכל זה שם לנדו את הכותרת "אסור להשוות. אסור אסור אסור". כמובן שהתפתח דיון שעסק כולו בעניין ההשוואה ופחות בעניין הבנאלי של רוע העכשיו. אבל נשאלת השאלה באמת, והיא עולה לא פעם, אם יש איזה טעם לוגי או רטורי בלהגיד שדברים שאנחנו עושים בשטחים יש להם דמיון לחלק מהדברים שעשו הנאצים ליהודים ולאוכלוסיות אחרות במהלך מלחמת העולם השנייה. כלומר השאלה היא לא אם אסור או מותר להשוות, אלא אם יש בזה איזה טעם, מלבד טעם רע.
פעם חשבתי שזו איוולת להשוות. אני זוכר כשיפה ירקוני התראיינה לרדיו קצת אחרי "חומת מגן", ואמרה שזה מזכיר לה. נכנסו בה שחבל על הזמן, ואני חשבתי שאין מה להיכנס בה, אבל שהנאצים, בסופו של דבר, כסימבול וכיחידה רטורית, הם לא מי שהרסו בתים, אלא מי שרצחו באופן שיטתי את היהודים, את הצוענים, את ההומואים ואת המפגרים וחולי הנפש, ובאופן קצת פחות שיטתי אבל נרחב באופן מזעזע גם פולנים ורוסים. כשאומרים "מה שעשו הנאצים" מתייחסים לקטגוריה ייחודית של מעשים. מה שנאצים עשו ועוד הרבה עשו, זה לא "מה שהנאצים עשו".
זה עדיין נכון לגבי, במידה מסויימת, אבל דווקא מתוך המוחלטות של הקלגסות הנאצית, אני חושב שמותר להסתכל על הגוונים המוחלטים פחות ולחפש בהם אותנו. יותר ויותר, ועוד יותר ככל שאני לומד יותר על מוסד רצח העם בהיסטוריה של העולם ושל המערב בפרט, אני מתחיל לחשוב שעניין ההשמדה ההמונית הזו היה רק עניין טכני. אפשר היה, כי היתה מלחמה משוגעת וכי העולם העדיף לשתוק, וכי פתאום הטכנולוגיה הבשילה (תנורים ורכבות היו עיקר הבעיה שמנעה רצח בסדר גודל כזה לפני כן), ולקחו את מה שממילא עשו (באפריקה בעיקר) עוד צעד קדימה. וזה שהגבולות נחצו ככה, באופן שמשתק עד היום כל שיח שנוגע במה שקרה, לא אומר שמה שקרה שם הוא בבחינת "נקודת יחודיות" כמאמר הפיזיקאים, כלומר מקום שלא מתקיימים בו חוקי המקום והזמן, חור שחור בו קורסים כל חוקי הטבע, ובהשאלה, מקום בו קורסים כל חוקי ההיסטוריה והפסיכולוגיה, מקום בו אדם אינו אדם, אומה אינה אומה ועם אינו עם.
יותר ויותר נראית לי השואה כמו מעשה של אנשים. אנשים שהם כמוני ואנשים שהם כמונו. אותה הנפש, בזמן אחר, עם תרבות אחרת, אבל לא אחרים, לא רחוקים כל כך שאין להבין, שאין לראות בהם את עצמנו, שאין להשוות. הרגע ההוא בו צילם החייל הגרמני את חברו, כשהם משפילים ביחד את היהודי האומלל, הוא בדיוק אותו הרגע בו החליטו המגבניקים לצלם את הפלסטיני סוטר לעצמו. אותו הרגע בדיוק. מה היה לפני כל אחד מהרגעים האלה ומה יבוא אחרי הוא עניין להיסטוריה ולעתידנות, אבל צריך להביט ברגעים האלה ביחד. להבין שעל הציר שבין להיות בני אדם טובים ולבין להיות מי שמשמידים עם אחר, אנחנו כרגע פה, ברגע הזה שמרשה לעצמו ליהנות משלילת האנושיות של הצד השני. זה איפה שאנחנו, איפה שהיו הם כשהם היו שם. יש בנו את המחלה ההיא בדיוק. אותו הסרטן.
2.
צ'יקי עלה אל המרפסת כדי לקרוא משם שירה. בשישי בצהריים עלה צ'יקי על המרפסת והוא אוחז מגהפון. החל לקרוא שירה, ובאו אנשים לשם כי צ'יקי קורא שירה, ובאו השוטרים ולקחו אותו (גם אם רק לרגע) מאותו הטעם בדיוק. כי קרא שירה. ואפילו מספר לנו צ'יקי שהשוטרים היו מנומסים, ואפילו שחררו אותו מהר, הנה עוכב אדם ממעשה קריאת שירה על ידי המשטרה.
מזל שיש אינטרנט, וצ'יקי העלה בבלוג שלו את סיפור המעשה (בפורמט השמח של הודעה לעיתונות. וגם וויינט ווואלה לקחו את הסיפור והעלו אותו. היאח!), ודפנה טלמון המעולה העלתה סט משובח בפליקר, וטלי כץ בפיקסה, ושרי ליכטיק בפייסבוק. וכל העם רואים את המראות, ובקרוב יעלה גם וידאו ונוכל לשמוע. וסך כל השומעים על הפה הנסתם גדול הרבה יותר משומעי הפה הנפער.
ואני יודע שאסור להשוות, אבל כל העניין גרר אותי בראש שוב פעם לאירן, לבנאליה של סתימת פיות, ועל הבית החדש שמצא לו הדיבור, על הידידה הנפלאה שיש לו ברשת, על השמחה של האנשים הצעירים שאי אפשר עוד להשתיק אותם, ושכל השתקה שכזו הופכת לעוד דיבור, ואם אסור להגיד נכבה, אז הרבה אומרים נכבה, ותראו שבסוף כולנו עוד נבין את זה שהעולם השתנה, והעולם ישתנה.
צילום של דפנה טלמון
3.
אני אוהב את המחשב שלי, מקבוק 15" חזק ולעניין. מערכת ההפעלה היא באמת מופת של נוחות וזרימה, והכל נכון ומדויק בהפעלה, שאין מה להשוות למתחרים. ובכל זאת, כשצריך לעשות עבודה בעברית, לקחת מסמך, לבנות מצגת, דברים של יומיום, המק הופך רופס, תמיד ליד, תמיד עם איזה חוסר באיזו תוכנה שאפשר לעשות איתה הכל, רק לא את זה. והעבודה נפגעת. אז על תוכנה שמאפשרת לעבוד במקביל עם שתי מערכות הפעלה התקנתי xp מבית מיקרוסופט, ואופיס מאותו הבית, ועכשיו יש לי יכולות של אדם מן היישוב.
מריץ FireStats
אילן פאר
יוני 21st, 2009
עם כל הכבוד לרועי, ויש כבוד,
בין 14:00 ל-16:00 לא מקריאים שירה.
זה חוק מנדטורי דומני.
שרון
יוני 21st, 2009
הייתי שם לפני שהשוטרים הסתערו על המקום (כשהם סתם עמדו ובהו), ואני חייבת לציין שקודם כל – אילן צודק. בין שתיים לארבע לא מטרידים את מנוחת השכנים (ונדמה לי שיש כמה אנשים שגרים אפילו שם)
שנית, אולי אני לא מספיק מחוברת לסצינה כדי להבין כהלכה את העומק האמנותי והחתרני של מה שהלך שם, אבל אישית, היה לי קצת קשה לקרוא למה שהלך שם "קריאת שירה". זה בעיקר היה צעקות לא קוהרנטיות של מילים שהיה קשה לשמוע או להבין הודות למדיום באמצעותו הוא בחר לקרוא את שיריו, שאין לי ספק שהיו מבריקים אחד אחד, אבל באמת שהתקשיתי לשמוע אותם.
חייש
יוני 22nd, 2009
האם הוא עוכב בגלל השירה או כי צעק במגאפון והטריד איזו שכנה עקשנית? האם התוכן החתרני של שיריו גרם למשטרה להגיע, או שהקראת ספר טלפונים הייתה מביאה לתוצאה דומה?
השוטרים בסיפור הזה ביצעו את מלאכתם כפי שהיא מוגדרת מקדמת דנא – עזרה לקהילה. לא הופעלה אלימות, למיטב הבנתי. לא הייתי שם. סה"כ, נראה לי שהעיכוב בידי המשטרה היה השיא של אותו אירוע. לו לא היה קורה, היו צריכים להביא שחקנים במדים. לא נראה לי שמישהו סתם למישהו את הפה. קלוט את החיוך הזה בניידת.
צביקה בשור
יוני 22nd, 2009
בוינה, מה עובר עליכם? שישי בשתיים בנג'ארה? חצי גוש דן עדיין בשוק, באלנבי עובר כל שניה אוטובוס, פול רעש מהמנזר. זו לא שכונת נווה פרויקטים בפתח תקוה החדשה. ומה זה משנה אם צ'יקי מחייך או לא? מה, אם אתה מצליח לא לסבול אז מותר להציק לך?
עופר
יוני 22nd, 2009
עם כל הכבוד לקוראי השירה בצהריים, העניין המרכזי הוא בכל זאת נקודה מספר שלוש. סתם סתם.
בוא ניזכר שהנאצים עשו עוד הרבה דברים כמו לאכול ארוחות בוקר, לשיר את ההימנון בהרבה רגש, לצלם סרטים לאומניים, לשים דגש על חינוך גופני בבתי ספר, לרדוף צוענים והומוסקסואלים ועוד כל מיני דברים שונים ומשונים שתרמו או לא תרמו לתוצאה הסופית. ומצד שני יש גם המוני מקרים של השפלה בדיוק מהסוג הזה, כולל את אבותיהם ההיסטוריים של המושפלים הנוכחיים שהשפילו את אבותיהם ההיסטוריים של המשפילים הנוכחיים, שלא "הבשילו" כדבריך, ואם הנאצים לא היו ממשיכים כפי שהמשיכו, היית מביט בתמונה הזו כמו שכולנו מביטים בהיסטוריה רחוקה אחרת של רדיפות והשפלות יהודים לאורך הזמנים, נגיד פרעות קישינב או שער הנצחון של טיטוס.
אני לגמרי מסכים עם דעתך הקודמת(?), ש"מה שהנאצים עשו" זה אכן הקטגוריה הייחודית. זה בניית מערכת שלמה ומסודרת של השמדת עם, טוטאלית בהיקפה, ללא שום קשר למעשיו ודעותיו של כל אינדיבידואל אלא אך ורק למוצאו, וולא שום מוצא מלבד מוות. כן, זה אכן ייחודי, וזה "מה שהנאצים עשו". כל השאר עשו גם כל מיני מטורפים אחרים, אבל בשביל זה יש דוגמאות אחרות וחבל לטשטש את הדוגמא הייחודית הזו ע"י רדוקציה שלה לרוע בנאלי בלבד.
בקיצור – תנאי הכרחי אך לא מספק, ו"להביט ברגעים האלה יחד" זה קצת, סליחה ומחילה על הבוטות, ניצול פוליטי די ציני שבדיוק בגלל ההתפתות לו לדעתי אכן רצוי לא להשוות.
חייש
יוני 22nd, 2009
אסור להציק אבל איכשהו לא חוויתי את הסיפור הזה כסיפור של השתקה ודיכוי. וואלה. נראה לי שאפשר למצוא סיפורי השתקה יותר מהותיים.
צביקה בשור
יוני 22nd, 2009
עופר, אבל הבעיה עם צורת המבט הזו היא שהיא לא מאפשרת למעשה שום דיון בשואה ובנאצים. הספציפיקציה הזו של מה שהנאצים עשו, וחוסר האפשרות להגיע לנקודה המופרכת שהם הגיעו אליה, מונעת למעשה כל דיון בשואה כתופעה אנושית מורכבת. כי אם מה שהם עשו זה הדבר ההוא רק הם עשו, ואין לה קשר לארוחות הבוקר שלהם, לגזענות, לפאשיזם, לתעמולה, אז איך אנחנו יכולים לדבר על השואה? איפה נתפוס אותה (מעבר כמובן לזווית הקורבנית שלנו, שהיא לגיטימית, אבל אני כאדם רוצה גם להיות יותר מיהודי, ולדבר על דברים לא רק כיהודי)? יכול להיות שזה אקט פוליטי (בניגוד לניצול פוליטי), אבל אי אפשר לאטום את השואה ואת הנאצים בתוך קופסת זכוכית, אי שם מעבר לכל דמיון, ולא לגעת בה אף פעם, בתכולה האנושית שלה. ויכול להיות שהדרך הזו של להשוות רגע לרגע היא לא הדרך הנכונה, אבל חייבים לעשות עם השואה הזו משהו, כי כשפשוט מניחים לה, לא נותנים לה הקשר פוליטי, היא הופכת לפוליטית ממילא, כהצדקה לכל מה שלא נעשה שם בשטחים.
צביקה בשור
יוני 22nd, 2009
@חייש. לא טענתי שזה סיפור ההשתקה המכעיס של השנה. זה הכי בקטנה, מכל הכיוונים, וזה רק מראה כמה זה טבעי, קודם כל להשתיק, להציק, לעצור, ורק אז אולי, בתוך הניידת, להקשיב לשניה, אולי. דווקא בגלל שזה לא מכוון כמו הניסיון לסגור את פסטיבל הספרות הפלסטיני בירושלים, דווקא בגלל היומיומיות של זה, זה מעצבן כל כך.
עופר
יוני 22nd, 2009
צביקה, דיון בשואה כתופעה אנושית מורכבת זה דבר מצויין, אבל הוא לא קורה בשליש בלוג פוסט, עדין ומורכב ככל שניסית לעשות את זה. לעומת זאת אתה יכול לדון בחלק מאד מסויים וספציפי בתוך הדבר הענק הזה (כמו התמונה הזו ותופעת ההשפלה והביזוי שהיא מייצגת) אבל אז נשאלת השאלה למה בחרת דווקא בדוגמית הזו והתשובה תהיה כי אתה מאמין שיש הקבלה בין שני הכללים, שתי התופעות הגדולות, והנה – איבדת את המורכבות. זה כמו להגיד שלהיות מתמטיקאי זה כמו להיות מבקר קולנוע כי בשניהם יש מספר בסוף.
אני מסכים שהדרך "להשתמש" בשואה זה להצביע מה הקצה שאליו אפשר להגיע מתוך תופעות שליליות שהיו קיימות גם אז. אבל זה אמור להיות נשק יום הדין ששולפים אותו כאשר המגמה כבר מתבהרת בצורה שקשה להתעלם ממנה. זה ממש לא המצב בהקבלה שלנו, וכך השימוש יוצר זילות בעוצמת הנשק הזה.
קראתי גם את התגובות אצל אותו עידן ומאד קשה לי עם ראיית העולם הפשטנית והניהיליסטית (והאגרסיבית!) שלו ושל תומכיו הנלהבים אל מול מתי המעט המגיבים שניסו לראות עולם מורכב יותר. כדברי אחד מהם: "…לא רק מגמדים את השואה, גם מגמדים את הסיטואציה, בדומה להשואה בין סמים קלים לקשים. משמעות ההשוואה היא שכל המעשים הנפשעים הם אותו דבר, ואם קלה כחמורה, אז גם חמורה יכולה להיות קלה"
צביקה בשור
יוני 22nd, 2009
@עופר: "אז נשאלת השאלה למה בחרת דווקא בדוגמית הזו והתשובה תהיה כי אתה מאמין שיש הקבלה בין שני הכללים, שתי התופעות הגדולות, והנה – איבדת את המורכבות". אני לא חושב ששתי התופעות, כלומר הכיבוש והשואה, מקבילות. מקבילות אומר שיש ביניהן זהות מתמשכת, ואני לא חושב שהכיבוש הוא השואה, שאנחנו והנאצים חד הם. אבל אני חושב שיש נקודות השקה, שראוי להצביע עליהן ולבחון אותן. הנה, פה אנחנו אותו דבר, מה זה אומר? מה יש בנו שהביא אותנו לנקודה הזו, שכנקודה היא זהה? המסלול שלנו עד עכשיו ומעכשיו שונים בתכלית, ובכל זאת, נוצר הרגע הזה שהוא אותו דבר. מה זה אומר? אולי כלום, כמו שאמרת, בשליש פוסט אי אפשר להכניס הכל (בשביל זה יש תגובות, ופוסטים במקומות אחרים, והדיון שלנו הוא פיצול של הדיון שהתחיל אצל לנדו) אבל יש בזהות הנקודתית הזו, בהשקה, משהו שלדעתי ראוי להתחיל ממנו דיבור.
ערן אברם
יוני 22nd, 2009
צביקה היקר. אהבתי את שכתבת ואת ראיית העולם שלך. עם זאת, נשאלת השאלה, לאיזו מטרה משמשת ההשוואה לשואה. כי אם היא משמשת לנסיון לשכנע את אחינו הימנים שטועים הם, היא מפספסת את מטרתה: אחינו לוקים בהתכחשות רגשית למעשיהם הבלתי מוסריים. רגשיות ולא לוגית. הכחשה זו, ברגע שבאה במגע עם המציאות, יוצרת עוד שנאה ועוד כעס.
מאידך, במידה וההשוואה לשואה משמשת לשיח בין מתנגדיה של המדיניות הנפשעת של ממשלותינו, יש בה הגיון: עלינו להבין, שעל אף התנגדותינו, לא ניזכר בהיסטוריה כאלו שעשו דבר. אנחנו שומרי המחנות, מגבים בנוכחותינו, במיסים שאנו משלמים, בהתנגדות החלושה שלנו את המעשים הנפשעים. אנחנו עלה התאנה המוסרי בו מקשטת מדינת ישראל את פשעיה.