ציק (שם זמני): האתר של צביקה בשור

באמפרלנד

עלה בתאריך 23. יוני, 2009 ע"י צביקה בשור בקשר ל- חברה, כלכלה, פוליטיקה

מה שמצחיק בסופו של דבר זה שנסיעה ביבנה, שלפחות כל החלקים החדשים שלה (מתקופת מאיר שטרית ואילך) נבנו כישויות פרבריות פאר-אקסלנס, כלומר משועבדות לחלוטין לחזון המשפחה עם השתי מכוניות, היא נסיעה לא כיפית בכלל. הסיבה, כמו שמגלה כבר הכותרת, כמו שמגלה התמונה שלמעלה, היא הכמות הפשוט לא תאמן של פסי האטה בכל מקום, והשילוב שלהם עם כבישים רחבים.

מורן אומרת שפעם לא היו כל כך הרבה פסי האטה, וזה די מסדר את הסיפור אצלי בראש. הסיפור מתחיל מהמונח הזה, איכות חיים, שבתרגום לליכודניקית של שנות השמונים המוקדמות אומר יותר. אם בתל אביב תוכל להשיג רק דירות קטנות, ביבנה ניתן לך צמוד קרקע, 5 חדרים, בפחות. ניתן לך גם חניה, ועוד אחת, וכבישים רחבים ויפים שיתנו לך תחושה כיפית של מרחב כשאתה נוסע לעבודה בבוקר. וביבנה, כל מה שהוא לא רחוב קטנטן (ועוד נדבר על הרחובות הקטנטנים של יבנה) הוא כביש ברוחב ראוי, נתיב רחב רחב לכל כיוון. סע ושיהיה לך יום טוב.

אבל מה, כבישים רחבים, בליווי מעט תנועה (מעט תושבים + מעט מה לעשות בעיר = מעט תנועה) ממש מבקשים ממך ללחוץ על הגז. בכבישים הפנימיים של יבנה אפשר, על פי הרוחב, לנסוע 60-70 בלי לפחד. אני מתאר לעצמי שהיו אנשים שניצלו את האפשרות הזו. וזה מפחיד, ברחובות עם כל כך הרבה ילדים, שלפעמים מסתובבים כמעט לבד, כי יבנה החדשה היא קצת כפר כזה, או רוצה להיות.

אז שמו באמפרים, וביאסו את הנסיעה לגמרי. כי גם הכבישים נשארו רחבים, והכביש עדיין משדר לנהג שהוא יכול לנסוע קצת יותר מהר, וכשנוסעים לאט זה מרגיש קצת מוזר, כאילו מישהו בתוכך לוחץ לך על הברקס בלא לטובתך, ומאידך כל הבאמפרים האלה, שמחייבים אותך להאט לידם עד כדי כמעט עצירה, וגם אז זו אף פעם לא חווייה נעימה, הטלטול הזה. וככה שני האלמנטים האלה רבים אחד עם השני על חשבון נפשו של הנהג, שגם נוסע מהר מדי וגם לאט מדי, ואף פעם לא יכול פשוט להיכנס לגרוב של נהיגה שמגיבה לשטח אמיתי, להאט כשיש פניה או מעבר חציה, להאיץ כשיש מרחב פתוח. נהיגה מגעילה.

לרמן, יש לך פתרון?

Tags: יבנה, פסי האטה, פרברים