על השופט, האתיופית והדוס שדרס
עלה בתאריך 23. יוני, 2009 ע"י צביקה בשור בקשר ל- חברה, כלכלה, פוליטיקה
מזמן כבר לא נתקלתי בסיפור שהגיע אלי מכל כך הרבה אנשים כמו הסיפור של השופט משה דרורי, שהחליט לא להרשיע אדם שדרס אישה, סליחה, החליט לא להרשיע אברך שדרס קופאית אתיופית. הידיעה הנרחבת של רותי סיני בכלכליסט מציירת באמת ציור מחריד. אותו אברך גרר את האישה 15 מטרים במכוניתו בשל סכסוך פעוט, שיקר למשטרה, ואז אותו שופט דתי מתפלפל לו במשך 321 עמודי פסק דין, ומוציא את אברכנו צח כשלג כמעט, אוסר לפרסם את שמו, ועוד מהין לומר שעצם העובדה שאותה קופאית מסכנה זכתה להשמיע את גרסתה בבית המשפט היא כלשעצמה עשיית הדין. מביא ת'סעיף, אה?
השאלה היא לא למה זה מביא את הסעיף, כי זה ברור. השאלה היא למה כל כך הרבה מהחברים והחברות שלי, שחלקם היו עיתונאים בעברם, ששו כל כך לקפוץ על הידיעה הזו, בלי לשאול את עצמם אם אכן מה שמתואר הוא מה שקרה. השאלה הזו עולה בצורה חמורה יותר כשמוסיפים עליה את את העובדה שכשציינתי בפניהם את העובדה שהיום בדיוק עלה שמו של משה דרורי כמועמד לבית המשפט העליון, ושבתגובה 46, שנכתבה על ידי הבנאדם היחיד שטרח לבדוק את העובדות (ככל הנראה עורך דין שיש לו גישה למערכת "נבו"), עולה שהרבה מהדברים שכתבה סיני הוצאו מהקשרם (עניין ה"מספיק טוב לה ששמעתי אותה", למשל), או סתם לא נכונים (שאי ההרשעה נבעה רק מהמשפט העברי. והנה, מסתבר שגם קצינת המבחן חשבה שאין מקום להרשעה). אז מה שם הקפיץ ככה את הפיוזים? ושוב, אני לא אומר שהשופט צדק. אני לא יודע אפילו מה השופט פסק, שלא לדבר על מה עלה מולו במהלך המשפט. אני האחרון להצדיק שופטים בישראל, תאמינו לי. אני פשוט רוצה לנסות ולחשוב מה היה שם, שהפך את העניין לכזה ויראל מדהים, לאייטם הכי מטוקבק השבוע בכלכליסט.
והנה מה שאני חושב:
קודם כל, הם דוסים. שופט דתי שמסתמך על המשפט העברי, אברך שמביא מכתבי המלצה מאלי ישי, זה לא מריח טוב. זה אוטומטית לא ערכי, שוביניסטי, שונא זרים, ומתובל ביד-רוחצת-יד. הם דוסים, ואני לא סומכ/ת עליהם.
גבר, יהודי, אשכנזי, סטרייט ודוס. השופט דרורי עם הדגל
הבנאדם הזה אשם! עוד לא יצא לי לקרוא בעיתונות העברית, למעט מקרי קיצון משוגעים, מישהו שאומר שלא היה צריך להרשיע מישהו כי הוא חף מפשע, או סתם כי הראיות היו מחורבנות, או שהשופט לא הקשיב בדיונים. אף פעם לא יצא לי לשמוע מישהו שתוהה על עונש מוגזם שקיבל אדם נורמטיבי שברגע אחד של שגיאה עשה מעשה פושע. תמיד זה למה זיכיתם, תמיד זה למה הקלתם. מערכת משפטית שמרשיעה למעלה מ-90% מהאנשים שמגיעים אליה עם אישום פלילי, מערכת שבכירי הסניגורים טוענים כבר שנים שאין לנאשם בה יכולת אמיתית להגן על עצמו, מערכת שבאופן שיטתי מרשיעה אנשים לא אשמים, וכולם פה בטוחים שיש כאן איזו מסננת, שכל הפושעים בורחים ממנה. איפה, יש כאן מערכת שיפוטית שכמעט כולה מגיעה מהתביעה, שבראשה עומדת תובעת, ושדוחקת את רגלי הסניגוריה והנאשמים. והנה מגיע שופט שלא היה תובע, היה עורך דין פרטי (דתי! אבל עורך דין) במשך 25 שנה, לא שש להרשיע כמו עמיתיו התובעים בחצי-דימוס, ואנשים לא מבינים מאיפה זה נפל עליהם. אנשים סופר ליברלים, קורבנות תמידיים של המערכת, אנשים שחטפו מכות מהמשטרה וראו שוטרים משקרים לשופטים בפנים, והנה מגיע סיפור כזה, ומתברר שאת ההנחות הפנימיות הבסיסיות, שצריך להראות להם, שיד קשה ושטויות כאלה שהמחקר הפסיכולוגי החברתי מקיא כבר שנים, את ההנחות האלה אפילו ילדי הכאפות של האנרכיסטים לא הצליחו להוציא מתוכם.
היא אתיופית. בתל אביב אין אתיופים כמעט, חוץ מקופאיות ונהגים של אוטובוסים. יש ילדים אתיופים בתחנה המרכזית החדשה, וגם בקינג ג'ורג' רואים אותם, אבל הם תמיד מבחוץ. לא זוכר יותר מדי פעילים אתיופים ב"עיר לכולנו". אולי כי הם לא תל אביבים. יש עוול מתמשך ורובנו לא עושים איתו כלום, כי אנחנו עושים בדיוק משהו אחר, והנה נפל לנו כזה סיפור מדהים, כזה שחור ולבן (הפעם הדוס בתפקיד השחור, חה חה), ומה, לא נצא הכי צודקים? אז יצאנו, ובענק.
ובטח יש עוד כמה סיבות, אבל השורה התחתונה היא שהסיפור, כמו שסיפרה אותו רותי סיני (ואין לי מושג איך הוא היה באמת, אבל אני בטוח שהעובדות, כדרכן של עובדות, רק יפריעו לסיפור), הוא סיפור מושלם. הרעים זה הכי הרעים הנכונים, הטובים (כלומר המסכנים) זה הכי הטובים הנכונים, והכל סבבה. אורגיה ליברלית אחת גדולה, והפעם בלי ערבים שיפצלו את המחנה. עם אחד עם שיר אחד.
מריץ FireStats
יו
יוני 23rd, 2009
יקירי, חלק מדבריך הגיוניים, אבל לדעתי הפוסט שלך נכתב בעיקר במטרה לצאת מיוחדג'.
דווקא אין לי ספק (וכתבתי כבר קודם בעניין הטוקבקים לכתבה הזו) שעיקר הזעם בא משנאת דתיים ולא מאהבת צדק חברתי. וכבר מזמן טענתי (ולא בשמחה) שהדתים הם הקבוצה היחידה שלגיטימי לשנוא בשמאל.
ועדיין, הציטוט של השופט (בכל הקשרו שלא יהיה) מקומם מאוד: ""המאורע המכונן של חייה, שבו היא התקבלה סופית לחברה הישראלית, כשווה בין שווים, הוא הדיון בפניי", כתב. "היא החלה את דבריה בהיסוס, בתחושה שהיא אינה נחשבת, ואדם בעל רכב (הנאשם) התייחס אליה כאל כלב. בהדרגה נוכחה לדעת כי שופט מקשיב לכל הגיג מדבריה, עורכי הדין פונים אליה בנימוס, וגם מי שפגע בה מתנצל בפניה… היא הבינה את השיפור העצום במעמדה החברתי בין תחילת הדיון לסופו".
מה שמכעיס בזה הוא שקולת הדין זה עניין שתקף לרוב במקרה של השכבות החזקות, וכמעט אף פעם לא במקרה של השכבות החלשות. ברוב המקרים זה נעשה באופן סמוי (אתה ודאי מכיר את המחקרים של הרשעות של לבנים לעומת שחורים בארה"ב, בפשעים דומים).
כידוע לך, מעולם לא היה לי צורך מיוחד להשתייך למדורת השבט (פעם האשמת אותי בההיפך מזה). אבל מה לעשות, שמרבית האנשים מתקוממים רק במקרים של אי-צדק שחור-לבן, ולא של אי-צדק יומיומי, שכבר הפך שקוף להם. זה לא הופך את הציטוט שלו למחריד פחות.
אם אתה יכול לקרוא את הציטוט שלו (וזה ציטוט, לא עדות שמיעה נניח, ורותי סיני בכל זאת כתבת אמינה יחסית) ולא לרתוח, זה קצת משונה.
נועם
יוני 23rd, 2009
תחושתי האישית היא שהשמאל הוא מאוד לא מתוחכם, ולא נוטה להתעמק, כשזה מגיע לבית המשפט בכלל והעליון בפרט.
עופר
יוני 23rd, 2009
הפתעת אותי צביקה… אני מתנצל מראש על שציפיתי כאן למשהו דומה לטוקבקים הנ"ל.
מרוב סקרנות חפרתי עד שמצאתי לינק לפסה"ד, כאן:
http://www.courts.co.il/SR/mechozi/m06002003-254.htm
בתחילה הייתי די בדעתך. אחרי שקראתי חלק לא קטן ממנו (הבלוג שלך די הרסני לפרודוקטיביות שלי בעבודה) אני כבר לא כל כך לא משוכנע. מה שמפריע לי זה לא הזלזול המשתמע בקופאית(קראתי את החלק של "המאורע המכונן") וגם לא ההמלצות מרבנים ובוודאי לא הציטוטים מהמשפט העברי (אני חושב שזה דבר יפהפה שיש שימוש בזה, גם אם רק בתור השראה). מתן המשקל לזה שההרשעה תפגע בסיכוייו כי יעדיפו מישהו שלא הורשע על פני מי שהורשע, זה קצת אפלייה כלפי זה שלא הורשע וגם לא עבר שום עבירה. עדיף היה שירשיע וייתן אמירות מקלות בנושא המסויים. יש בפסה"ד גם התייחסות למקרה קודם של סטודנט למשפטים שייבא כדורי אקסטזי ולא הורשע (אלא רק הוענש) מאותה סיבה. לדעתי שני המקרים פסולים ולא אחד מכשיר את השני, אבל ללא ספק המקרה הקודם חמור בהרבה.
יחד עם זאת הרצון העמוק לחפש את השיקום של אותו נאשם והאם בקשת הסליחה והתשובה שלו אמיתיות מאד מרשים אצל השופט, זה גם מה שמהווה את רוב 321 העמודים האלה.
אור ברקת
יוני 23rd, 2009
מעבר לכל ההתפלפלויות על מצב מערכת המשפט בישראל, סיבת ההרשאה וכו. העובדות עליהן אין עוררין הן שעבריין ביצע עבירה שתועדה, הודה (כלומר גם ראיות חיצוניות וגם הודאה שלו) וזוכה. אותי זה מרתיח, ללא קשר לאם מערכת המפט הישראלית מרשיעה יותר מידי.
ונעבור לפרשנות ולא לעובדות.
כן, מטריד אותי ששופט בישראל מסתמך ולו חלקית על מערכת חוקים ארכאית ודי מזוויעה, מטריד אותי שהוא מועמד להיות שופט עליון. וגם אני קראתי בעיון את תגובה 46. לא מצאתי שם הוכחה לסילוף עובדות או להוצאת דברים מהקשרם.
אור
יוני 23rd, 2009
ציק יקר ואהוב,
מסכים איתך על הצורך הכללי של עיתונאים להתעמק בנושא הסיקור שלהם. במקרה הזה – ואחרי שקראתי חלקים נרחבים מפסק הדין הודות למגיב עופר פה מעליי – נראה לי שרותי סיני עשתה עבודה הגונה בסך הכל.
גם מסכים איתך שהפרשה הזאת "טובה מכדי להיות אמיתית", ופשוט מזמינה התלהמות. ויכול להיות שהתלהמנו מוקדם מדי, בלי לקרוא את כל הפרטים.
אבל הפרשה אמיתית, והיא לא תיאמן.
לא ייאמן – אך מתואר לפרוטרוט בגזר הדין – איך השופט ממש הכריח את הקורבן לקבל את התנצלותו הכפויה של הנאשם בבית המשפט.
לא ייאמן שבתקופה שבה יותר ויותר אנשים מרשים לעצמם להגיב באלימות לסיטואציות שלא מוצאות חן בעיניהן (גם אני חטפתי אגרוף לא מזמן ברחוב – אין איש יודע למה) – השופט מחפש כל דרך להקל על הנאשם.
לא ייאמן שבמקום להקל על עונשו נוכח הנסיבות המקלות שהוא מפרט בפסק הדין, השופט בוחר פשוט לא להרשיע.
לא ייאמן שהשופט המכובד (מועמד לעליון!) חושב שאיש שהתנהג כפי שהתנהג הנאשם (על פי הודאתו!) ראוי בכלל להיות מועמד לכהונת דיין בבית דין רבני.
פשוט לא ייאמן – וזה מה שעושה את זה כל כך ויראלי ומסעיר.
הקורבן עדיין סובלת מחרדות שמונעות ממנה לתפקד באופן נורמלי בעקבות גילוי האלימות הבלתי נסבל הזה, והנאשם זוכה להקלות כי הוא היה בלחץ בגלל אירוע משפחתי, וכי הוא תלמיד טוב…
זה פשוט לא נשמע נורמלי.
ואגב, יש בעיניי, ואמור להיות גם בעיניי החוק, הבדל מהותי בין אדם שביצע עבירה ללא קורבן (כמו ייבוא לא חוקי של כדורי אקסטזי, או תיווך בין אמו לבין סוחר קוקאין), לבין אדם שביצע עבירה אלימה נגד קורבן חסר ישע.
אז איפה מתקיימת האורגיה הליברלית שאתה מדבר עליה? ואיך מתקבלים?
צביקה בשור
יוני 23rd, 2009
@עופר, קודם כל התנצלותי על הרס הפרודוקטיביות, אבל צריך להיות בנאדם משוגע בשביל ללכת ולקרוא את פסק הדין. אני גאה להגיד שאני מכיר משוגע כזה.
לגבי הדבר עצמו, אני לא יודע, אני לא בטוח וקשה לי להוציא עכשיו אמירה ברורה לגבי התפקיד של הרשעה ככלי חברתי. אני באמת בור גדול באזורים האלה, ואני לא אוהב עד כדי כך לדבר באזורים שאני בור בהם, למרות שלפעמים זה נראה אחרת. מה שברור הוא שיש כאן נקודה לדיון, דיון שהידיעה לא ניסתה לעורר, בלשון המעטה, ושאכן לא התעורר.
צביקה בשור
יוני 23rd, 2009
@יו, כפרה עליך, מבאס לראות שהדרך היחידה לבקש כאן שיוויון זה לצעוק "תיכנסו בהם" על כולם.
לגבי הציטוט, ברור שהוא ציטוט משוגע, אבל אני שופך פה את החלק ממנו לקוח הציטוט, חלק מתוך חלק שעוסק בהתנצלות ובסליחה בהקשר של עבירה שבין אדם לחברו. תקראי את מה שקרה שם, לפי התיאור של השופט, ותראי שהאיש קצת התרגש ממה שקרה בבית המשפט שלו, מה שהוא דימה לראות כרגע אנושי בין עולה חדשה לבן עלייה ותיקה (מרוקאי, במקרה הזה). אז כן, הוא די פאקן אידייט, כבוד השופט, והתפיסה הסוציולוגית שלו הכי מתיישבת עם תפיסות הגמוניות מדכאות, אבל בתוך זה, בתוך המגבלות האלה שרוב רובם של השופטים לוקים בהן, הוא יוצא סביר. לא יודע אם הייתי מכריע כמוהו, אבל זה לא הטירוף שעשו מזה.
ואגב, מצחיק שרותי סיני והעורכים שלה בחרו להציג את הקורבן כאתיופית, אבל לא קראו לנאשם "מרוקאי". לוחצים פה על כפתורים, זה מה שעושים פה.
ועכשיו, לשליכטה של הטקסט מהכרעת הדין:
419. במקרה שבפניי, כפי שתואר בהרחבה לעיל, תוך הפרוטוקול המלא של בית המשפט, כפי שהוקלט (ראה: פיסקאות 47 ו-48), הייתה התנצלות של הנאשם, אשר דיבר עם המתלוננת, ניסה לרצותה ולפייסה, עד שהיא נענתה וסלחה לו.
420. לא יהיה זה מיותר לומר, בהקשר זה, כי בנוסף לעצם האירוע של נסיעת הנאשם ברכבו ישר לכיון המתלוננת, אשר "הגיעה" למכסה המנוע של רכבו של הנאשם, ולאחר מרחק קצר נפלה ונחבלה, חוותה המתלוננת פגיעה נוספת, נפשית ורגשית. היא הסבירה, כי חשה כאילו הנאשם רואה בה "כלב", ואף הוסיפה, כי תחושה זו נבעה מכך, ששיערה שהוא עושה כן עקב היותה ממוצא אתיופי.
421. בעניין זה, ייאמר לשבחו של הנאשם, כי הבין הוא מיד את הבעיה, וסיפר לה, בהרחבה, על כך שבכיתה שבה הוא מלמד, יש לו תלמידים יוצאי אתיופיה (ואף השתמש בדימוי אנושי, "לקרב" את הנושא אל המתלוננת, ואמר לה שהם יכולים להיות האחים שלה – כמצוטט לעיל בפיסקה 47, בעמ' 34). הוא אף ציין עד כמה הוא דואג להם, כולל: קניות כובעים וחליפות (שם).
422. תחושתי היא, כי דברים אישיים אלה, של הנאשם, אשר התייחסו אל המתלוננת כבן אנוש, תוך הערכה לעדה האתיופית ולתלמידיו של הנאשם מעדה זו, היו אחד הגורמים המרכזיים ל"שבירת הקרח", מנקודת מבטה של המתלוננת, אשר לאחר מכן (בתום ההפסקה) הודיעה כי היא סולחת לו (הציטוטים המלאים מובאים בפיסקה 48 לעיל).
423. מנקודת מבט "סוציולוגית", ניתן היה לראות בהליך שבפניי, בישיבה ביום 12.7.07, מעין גשר בין העליות השונות של עדות ישראל, לארץ ישראל. הנאשם, בן למשפחה יוצאת מרוקו, הוא הוותיק, מול המתלוננת, שהיא העולה החדשה.
[את "הפיכת" גל עליה מעולים ארצה לוותיקים, הטיבו לבטא במערכון, שהפך כבר לקלאסיקה, אורי זוהר ואריק איינשטיין, אשר בעצמם מילאו את התפקידים, הן של העולים והן של הוותיקים, בסצינות כפולות: כמי שיוצאים מן האניה, ועולים - פיזית - עם מטלטליהם לחוף, ומולם יושבים שני הוותיקים (שבמערכון הקודם היו העולים), ומדברים על העולים החדשים מלמעלה למטה].
424. אני חושב שאם תתאר המתלוננת אי פעם, במבט רטרוספקטיבי את חייה בישראל, כי אז המאורע המכונן של חייה, שבו היא התקבלה סופית לחברה הישראלת, כשווה בין שווים, הוא הדיון בפניי. היא החלה את דבריה בהיסוס, בתחושה כי היא אינה נחשבת, ואדם בעל רכב (הנאשם) נהג כלפיה והתייחס אליה, כאל כלב. בהדרגה, נוכחה המתלוננת לדעת, כי שופט מקשיב לכל הגיג מדבריה, שני עורכי דין פונים אליה בנימוס, ולבסוף, גם מי שפגע בה, מתנצל בפניה, ומביע כבוד לעדה האתיופית, ממנה היא באה. אותו אדם, גם מוכן לפצותה, כספית, על נזקיה.
425. אני משער כי בדקות המעטות, בהן שהתה המתלוננת בהפסקה, ועשתה "חושבים", היא הבינה את השיפור העצום במעמדה החברתי בין תחילת הדיון לסופו. על כן, לאחר ההפסקה, אמרה המתלוננת, ללא חשש, כי היא סולחת, וזאת גם לאחר ששוכנעה כי התנצלותו של הנאשם ובקשת הסליחה שלו היא "מכל הלב", ולכן אמרה לו: "אני מאמינה לך, ואני סולחת לך" (מצוטט בפיסקה 48 לעיל).
426. מאליו מובן, כי לאור ניחוח זה של מה שאירע בישיבת בית המשפט, אינני מקבל את פרשנותה/עדותה של עו"ד דמתי, בהודעה בכתב אשר מסרה לבית המשפט כחודש לאחר מכן (מצוטטת במלואה בפסיקה 90 לעיל), כי המתלוננת פעלה "ללא הכנה נפשית והבנה אמיתית של זכויותיה וחובותיה".
427. מבלי לגרוע מהערותיו של הסנגור, עו"ד קניג, על כך שב"כ המאשימה נטלה לעצמה חירות לספר לבית המשפט מה אמר לה עד, לאחר שסיים את עדותו (ראה: נוסח דברי הסנגור, בפיסקאות 93-92 לעיל), אשר מקובלים עליי (אם כי, אולי, הייתי כותב אותם בסגנון אחר), הרי שמבחינת בית המשפט, "אין לו לדיין, אלא מה שעניו רואות" (תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף ו, עמ' ב), ואני ראיתי במו עיניי, התנצלות, פיוס, סליחה ומחילה.
428. על בסיס התרשמותי זו, שבאה, כאמור, לידי ביטוי גם בפרוטוקול המוקלט, אני קובע, באופן חד משמעי, כי הנאשם שבפניי עמד בכל הדרישות של הרמב"ם, בהלכות תשובה, והוא התנצל, כדת וכדין, בפני המתלוננת, ביקש את סליחתה, והיא קיבלה את התנצלותו וסלחה לו.
צביקה בשור
יוני 23rd, 2009
@אור ב. מערכת המשפט לא אמורה לספק את רתחת דמך. שתה מים, קרא שוב את תגובה 46 ושוב את הכתבה. יש סילופים ויש הוצאה מהקשר.
@אור ק. איפה ראית שכפו על המתלוננת לקבל את ההתנצלות? לא ראיתי את זה, אבל קראתי מעט מאוד מהטקסט, אז אני אשמח אם תפנה את תשומת לבי.
לגבי עניין האלימות, הוכח כבר במחקרים בארה"ב שענישה אינה מביאה לירידה ברמת האלימות. נראה לי שאם כבר, אז דווקא הגישה המשקמת/מתקנת יעילה הרבה יותר.
OMG » השופט והאתיופית: פנינים מפסק הדין
יוני 23rd, 2009
[...] הכפתורים של הקורא השמאלני, ליצור "אורגיה ליברלית", כפי שהפליץ ידידי צביקה בשור [...]
יו
יוני 23rd, 2009
כפרה עליך בעצמך, לא השתכנעתי. קודם כל, מי אמר "תיכנסו בהם"? יתכן שפספסתי, אבל רוב התשובות שראיתי התייחסו לשופט (האידיוט, קשה להכחיש) ולא לנאשם, ולא ראיתי רבים שדרשו עונש מוות על דריסה. בלי לדבר על העונש הראוי על דריסה מכוונת (ואני בהחלט איתך בתפיסה הכללית של לא לעוף על מאסרים ולנסות כמה שיותר לשקם גם עבריינים, אבל אין לי מספיק ידע בזה). הבעיה לא עם העונש, אלא עם התפיסה שמייצג פסק הדין. כאמור, אני איתך בטענה שהזעם הרבה קשור הרבה גם להיותם של הנאשם והשופט דתיים, אבל זה לא משנה את העובדה שזה פס"ד דוחה. הצגת את זה ההיפך מאיך שנראה לי הגיוני: נכון, רוב האנשים מתפרצים (ברשת, גם כן, מה זה כבר עוזר) רק במקרה של עיוות דין מאוד שחור-לבן. זו לא בעיה – הבעיה היא שהם לא עושים את זה יותר. שבדרך כלל הם עיוורים ליחסי הכוחות האלה.
הציטוט הארוך יותר שהבאת, מבחינתי, לא טוב יותר, אלא להיפך – מתנשא בדיוק ברוח הציטוט הקצר והקולע שהביאה רותי סיני. עכשיו, זה חדש לך שעיתונאים הם לא אובייקטיביים? הבעיה היא הרי בדרך כלל שהם נוטים לטובת כוחות הרשע, אבל עיתונות אובייקטיבית אינה בנמצא. יותר מזה – העובדה שהיא אתיופית רלבנטית לסיפור הזה. העובדה שהוא מרוקאי לא רלבנטית.
ולמה היותה אישה אתיופית כה רלבנטית? כי גם מבחינתו של הדורס וגם מבחינתו של השופט, זה הופך אותה לשקופה. אינני שרי אריסון, אבל חייזרים אמרו לי היום שסביר להניח שבמקרה שהיה מדובר במשה דרורי – הנהג היה נזהר הרבה יותר בכבוד גופו וחייו, והשופט המדומיין היה כותב פס"ד מתנשא הרבה פחות.
זה מסריח, צביקה, ולצד שנאת דתיים (שיש פה, בסדר), העובדה שזה עד כדי כך מסריח היא שהקפיצה את כולם. אז שיקפצו, למען השם, כי בדרך כלל שום דבר לא מזיז אותם.
צביקה בשור
יוני 23rd, 2009
יו, אני לא מקבל את גישת ה"האויב של האויב שלי זה החבר שלי". גם אם אני מסכים שיש כאן פסק דין מחורבן, אני לא מקבל את השותפים החדשים שלי, שבגלל שנאת הדוסים פתאום משתפים איתי פעולה. הם לא יהיו איתי מחר כשאני אצטרך אותם. כשקופאית אתיופית תורשע באיזה גניבה מהסופר שהיא עובדת בו, ואני אזעק על חומרת העונש, אלה לא יהיו איתי. לא בגלל שהם עיוורים ליחסי הכוח האלה, אלא שבהיעדר קבוצה שנואה (דוסים, במקרה הזה) יחסי הכוח מעניינים להם את קצה הפטמה. הם משרתים אותם (וגם אותי). מבאס שתמיד זה יוצא על מישהו, אף פעם לא עם מישהו.
יוסי גורביץ
יוני 23rd, 2009
ארג. לא הבנתי מה אתה רוצה. השופט זיכה נאשם שהודה בעובדות, שדרס אישה, וכפי שכבר הראתה דורה, תוך ביצוע מקבילה של אונס שני בקורבן. כל זה נעשה כדי לאפשר לדורס לשמש כשופט בבית דין, שבו עדותן של נשים לא נחשבת. כדי להגיע לפסק הדין שלו, דחף פנימה השופט – שכזכור, נשבע אמונים לחוקי מדינת ישראל – פסק הלכה של משה בן מימון, מהמאה ה-12. פסק הלכה, נזכיר, נובע ממערכת חוקים שבה אשה היא אפריורי טומאה. בן מימון – מכונה הרמב"ם – הוא מהגזענים שברבנים, ובין השאר הוא פסק שאם יהודי אונס ילדה גויה (אפילו בת שלוש), יש להוציא את הילדה להורג – כי היא פיתתה אותו.
זה המוסר שהשופט חובש הכיפה דחף לפסיקה ישראלית. זו בהחלט עילה לזעם. בני מיעוטים יכולים להיות חארות של בני אדם בדיוק כמו הרוב הלבן והאשם. תחיה עם זה.
אמיתי סנדי
יוני 23rd, 2009
וואי וואי איזה הפלצה. מסריח עד לכאן.
חנן כהן
יוני 23rd, 2009
לא יודע מי יותר צודק, אבל יש לי תחושה חזקה שיותר מדי אנשים משתמשים במקרה כסולם לטפס עליו, לצעוק ולרדת.
הירנוט
יוני 23rd, 2009
"ושבתגובה 46, שנכתבה על ידי הבנאדם היחיד שטרח לבדוק את העובדות (ככל הנראה עורך דין שיש לו גישה למערכת "נבו"), עולה שהרבה מהדברים שכתבה סיני הוצאו מהקשרם (עניין"
תקרא את הפס"ד.
"אבל צריך להיות בנאדם משוגע בשביל ללכת ולקרוא את פסק הדין."
אני מעדיף משוגע מדמגוג שמסתמך על "תגובה 46" בטוקבקים בכלכליסט.
יום טוב.
הירנוט
יוני 23rd, 2009
עזוב. אל תקרא את הפס"ד. תקרא רק את תוכן העניינים.
http://www.courts.co.il/SR/mechozi/m06002003-254.htm
איתי מאירסון
יוני 23rd, 2009
הדבר היחידי שמעצבן אותי בפרשה הזאת הוא שפסה"ד מתפרש על 321 עמ'. אילו היה נכתב בעשרים עמ', הייתי קורא את כולו. אבל שופט שכותב 321 עמ' אומר דבר מאוד פשוט: אזרחים מן השורה, אל תקראו את פסה"ד הזה, הוא לא נוגע לכם, אין לכם קשר לזה, תנו לנו לטפל בזה.
גם בעליון חוטאים בפס"דים של מאות עמודים, וגם שם זו בעיה, ואולי אפילו בעיה גדולה יותר. הרי העליון דן בעניינים עקרוניים, שבניגוד למקרה של דרורי, באמת נוגעים לכולנו, ולכן, דווקא על דרך ההיפוך, פסיקות עקרוניות חייבות להיות מתומצתות מאוד, כדי שתהיינה נגישות לכולם ולא רק לקהיליה המשפטית.
» פסק דין » וובסטר - הבלוג של חנן כהן
יוני 23rd, 2009
[...] השופט – דוס [...]
צביקה בשור
יוני 24th, 2009
טוב, קריתי את הפסקדין. אני לא מסכים עם השורה התחתונה. אני הייתי מרשיע. מעשה חמור מדי לטעמי, גם אחרי כל ההצדקות. גם עניין הסליחה מה סליחה יצא עקום לגמרי. אבל העבודה שהוא עשה היא עבודה משפטית, הכל מגובה בפסיקה, כולל של חילונים! יש תקדימים מוזרים עוד יותר מהמקרה הזה, כולל אלימות במשפחה, שוויתרו בהם על הרשעה והסתפקו בענישה. הכל מאושר בעליון, והכל טוב. ולגבי עניין המשפט העברי, אז פסק הדין יכול ממש להיות הערך בוויקיפדיה, ויש שם סקירה מקיפה של היחס של המשפט הישראלי לאחד מאבותיו המובהקים, כולל ציטוטים של אגרנט וברק.
ניפגש בעליון.
אלירם
יוני 24th, 2009
לדעתי, לסליחת התובעת לנאשם צריך להיות אולי משקל בחומרת העונש, אבל אסור שתשפיע על עצם ההרשעה.
אני לא יודע: האם ראוי לזכות בעל מכה שגרם חבלות לאשתו רק מפני שהיא סלחה לו?
צביקה בשור
יוני 24th, 2009
@אלירם – בפסק הדין יש הפניה למקרה של אלימות במשפחה שהסתיים ללא הרשעה:
152. בתיק אחר, שאף הוא עוסק ביחסים בין בני זוג, הודה נאשם בתקיפת אשתו המתלוננת, שהייתה בחודש החמישי להריונה, בשני אירועים שהיו יום אחר יום: בפעם הראשונה, תקף אותה ודחף אותה באזור הבטן, כאשר היו שניהם ברכב; בפעם השנייה, הכה ובעט בה, הפיל אותה ארצה וגרר אותה, וזאת תוך איומים ובכוונה להפחידה.
בית משפט השלום ברחובות, הרשיע את הנאשם, וגזר עליו שני חודשי מאסר, שירוצו בדרך של עבודות שירות, ובנוסף לכך, 4 חודשי מאסר על תנאי, והעמדת המערער בפיקוח שירות המבחן.
בית המשפט המחוזי בתל אביב (סגן הנשיא כב' השופטת דבורה ברלינר, אב"ד, כב' השופט – כתוארו אז – אברהם טל, וכב' השופטת יהודית שיצר, ב HYPERLINK "http://www.nevo.co.il/links/psika/?link=עפ 70650/04" ע"פ 70650/04 אריאל בן אלקו ורולקר נ' מדינת ישראל), קיבל את עמדת שירות המבחן, ואת בקשותיה של אשת המערער, וביטל את ההרשעה, אם כי אמר, שעשה כן "לא בלב קל" (עמ' 3, שורה 15 לפסק הדין מיום ח תשרי תשס"ו (11.10.05).
בית המשפט המחוזי מדגיש, כי המדינה מנהלת מאבק עיקש עקבי בתופעה המכוערת של אלימות במשפחה, אשר כלשון פסק הדין, "חודרת לכל פינה ואוכלת כל חלקה טובה" (שם, שם, בשורה 21), אך מציין, כי "עדיין האפשרות הנדירה קיימת, ובמקרים המתאימים יש מקום לפנות למסלול של אי הרשעה גם בעבירות אלה" (שם, בעמ' 4, שורות 4-3).
בית המשפט המחוזי, כערכאת הערעור, נתן משקל משמעותי לטיפול המשפחתי בבני הזוג ולרגיעה שחלה בהם. אך, לטעמי, נראה לי כי הגורם אשר הכריע את הכף הוא "חוסר פרופורציה בין הנזק הקונקרטי שייגרם לנאשם פלוני מהרשעתו, לבין אינטרס הציבור כי ההליך יסתיים בהרשעה, מהווה שיקול דומיננטי במערך השיקולים בתחום זה" (שם, בעמ' 5, שורות 4-2; אחד המקורות לקביעה זו, הוא פסק הדין בפרשת כתב הנ"ל). הטעם לכך, בנסיבות של התיק הנ"ל, היה כי המערער עובד בחברת אל-על, בתפקיד של נהג רכב ביטחון (כבאית), ולצורך עבודתו הוא זקוק לרישיון לרכב ציבורי, ואם יורשע, רישיון זה לא יינתן לו, וללא הרישיון הוא יפוטר, בעוד הוא בנה את חייו סביב מקום עבודתו, והשקיע את כל מרצו בכיוון זה. בית המשפט אף הוסיף, כי במקרה כזה של פיטורין, ייפגע לא רק המערער אלא גם בני משפחתו, אשתו וילדיו.
גורם נוסף שבית המשפט המחוזי נותן לו משקל רב, הוא הצטרפות המתלוננת לבקשה להימנע מהרשעת בעלה. בית משפט ער לחשש של "תסמונת האישה המוכה", אבל קבע כי אין זה המקרה, וכי על פי תסקיר שירות המבחן, מדובר באישה נבונה בעלת כוחות ומודעת לזכויותיה ולמעמדה, ולכן יש להתחשב בבקשת המתלוננת.
האלמנט האחרון החשוב לענייננו, מוגדר על ידי בית המשפט המחוזי, בדברים הבאים, אשר לעניות דעתי, נכונים הם למקרה שבפניי, לא פחות: "המערער הביע חרטה לאורך כל הדרך, ונראה כי משמעות המעשים והכאב שהסב למתלוננת (פיזי ונפשי), אכן חדרו לתודעתו, והביאו להתגייסותו לתהליך החיובי שעבר" (שם, בעמ' 6, סעיף ט, שורות 9-8).
לאור זאת, החליט בית המשפט המחוזי בתל אביב, לבטל את הרשעת הנאשם, כפי שקבע בית משפט השלום ברחובות, וממילא בוטלו העונשים שהוטלו עליו; חלף זאת, קבע בית המשפט המחוזי, כי המערער ייבצע שירות למען הציבור בהיקף של 350 שעות (וזאת על פי סעיף 71א ל HYPERLINK "http://www.nevo.co.il/law_html/law01/073_002.htm" חוק העונשין, אשר הובא לעיל, בפיסקה 143).
מישהו
יוני 24th, 2009
פייי איזו הסרחה…
זה נראה כמו: קרה דבר נוראי… זה נורא… בעצם זה לא נורא… כי כולם רק מתלהמים… אז הנורא לא נורא, כי לאחרים אין סבלנות להבין את המורכבות… בלה בלה בלה…
מחנכים אותנו להיות כל כך סלחנים ולהבין כל כך הרבה פגיעות, ולהצדיק אותן. זה מנגנון נפשי דפוק לגמרי.
טובי בחורינו לוקים בו, ומעבירים את המנגנון הלאה.
אמיתי סנדי
יוני 24th, 2009
העובדה שפסק הדין עובר מבחינת המשפט הישראלי ויש לו תקדימים רבים וגרועים לא פחות לא מכשירה את השרץ. המשפט הישראלי מכשיר גם את הכיבוש, אז מה, אין מה למחות נגד הכיבוש כי הוא כשר לפי החוק הישראלי?
כשאדם שהתמחה בארגון אורגיות ליברליות לפרנסתו יוצא נגד אורגיה ליברלית שבמקרה הוא לא מסכים איתה (כי אישתו סנגורית?), זאת צביעות.
מיכאל
יוני 24th, 2009
לא קראתי את כל פסה"ד (יש עבודה…) אבל ממה שקראתי ומהיכרותי את פסיקותיו של השופט דרורי מעבודתי כעו"ד יש לי מס' הערות.
א. כמעט כל מי שגידף את השופט דרורי כרשע היה מייחל להשפט לפניו. במערכת משפט שבה אחוז המורשעים עולה על 97 אחוזים ואחוז המורשעים בעבירות קשות מתקרב ל – 99 אחוזים השופט דרורי הוא שופט שסניגור מייחל לו. כל מי ששהה בבתי משפט בדיונים פלילים, תעבורתים וסתם תביעה על דו"ח חנייה יודע את התסכול שחשים הנאשמים/נתבעים והסניגורים. השופטים רוצים לסגור עניין בזריזות, אין רצון להקשיב לטיעונים הבאים להתקיף את מסכת הראיות שמציגה המדינה, מרבית השופטים מתערבים בחקירה הנגדית של העדים מטעם המדינה בצורה שמגוננת עליהם, כל הזמן דוחקים בסניגוריה לקצר, להסכים, להוריד התנגדות, לאפשר הצגת מסמך למרות שהמדינה לא הביאה את החתום עליו (בעיקר בתעודות רפואיות). סניגור מרגיש בד"כ שהוא מתמודד מול שני גורמים, התביעה כמובן ובית המשפט. חבר למקצוע סיכם את הסיטואציה יפה – "אתה מרגיש שאתה יוצא למשחק חוץ". כשעולים עדי ההגנה והנאשמים/נתבעים לעדות, צמד המילים החביב ביותר על השופטים הינו "נו, באמת". שלא לדבר על האינטראקציה בין התביעה לבית המשפט – אתה מגיע לאולם ואתה מגלה שהשופט/ת שואל בשלומה של רעיית התובע שכורעת ללדת, אתה נדהם כאשר השופטת והתובעת מסכימים על הפסקה לצרכים שונים מבלי שאפילו נשאלת לדעתך. לפעמים אתה מגלה מעיון באתר האינטרנט של מערכת בתי המשפט שהשופטת שימשה כתובעת מטעם המשטרה באותה יחידה שממנה מגיעה התובעת הנוכחית.
ב. שלא יהיו לכם ספקות, בימים הבאים יעלו ויבואו פסקי דין נוספים ש"יחשפו את קלונו של השופט". למה. כי השופט דרורי נחשב קוץ בישבנם של התובעים הממוסדים. לעיריות הוא עושה את המוות כאשר הן מכריזות כי העבירו את דו"ח החניה לנתבע – הוא מבקש (איזה חוצפה) אישור מסירה על העברת הדו"ח. הוא מערער ובודק בציציות(…) את ראיות התביעה, הוא מגלה אמפתיה לנאשמים/נתבעים, מברר מהיכן הנתבע, מה הוא עושה בחייו ותמיד אבל תמיד יגלה נכונות להקל על נתבעים בעניין מצבם הכספי (פריסות של הקנסות וכיו"ב).
ג. לעניין פסה"ד עצמו – לא קראתי את כולו אבל ממה שקראתי ובייחוד מהתוצאה, אני לא מבין על מה הזעקה שקמה. להזכירכם עו"ד ידוע ומקושר הרג אם ובנה וקיבל 13 חודשים בכלא. לא שמעתי שעצרו את הקידום של השופטים שנתנו את פסק הדין הזה. תוצאת פסה"ד וגזר הדין נראים לי מידתיים (180 שעות לטובת הציבור, קנס, שלילה, חילוט הרכב).
בברכה
יעל
יוני 24th, 2009
זה שהעו"ד קיבל עונש קטן לא אומר שזה מוצדק.ובכל אופן, יש הבדל משמעותי בין הפרשות – העו"ד, גם אם נהג במהירות ובחוסר זהירות, לא התנגש באוטו השני בכוונה. האברך, לעומת זאת, דרס את הבחורה בכוונה ואף ברח מהמקום. זה קיבל הרשעה, פירסום שמו ברבים, כלא. וזה, שדרס בכוונה, לא קיבל כלום. בקיצור, הסיפור של העו"ד רק מגביר את האבסורד
אמיתי סנדי
יוני 24th, 2009
מיכאל, אתה שם לב שאתה משווה משפט על דו"ח חניה למשפט על ניסיון לרצח, כן?
במקרה הזה, ממש כמו במקרה של העו"ד הידוען, הבעיה היא לא אחוזי ההרשעה הגבוהים ונחיתותה של הסנגוריה, אלא בדיוק להיפך – עונש קל מידי בגלל קשרי הנאשם בצמרת המדינה. זוהי השחיתות בהתגלמותה.
עוד כמה מילים על "מדינת ישראל נגד פלוני" | ציק (שם זמני): האתר של צביקה בשור
יוני 24th, 2009
[...] לא מעט בראש על הפוסט הקודם, הרבה על המקום ממנו הוא יצא, על הבוסריות שלו, לא היתה [...]
יו
יוני 25th, 2009
לא אמרתי שהאויב של אויבי הוא ידידי. לדעתי ההתעמקות שלך במניעיהם של המגיבים היא אישיו מאוד צדדי, כשמה שחשוב פה הוא פסק דין מטריד כזה (שוב, לא גזר הדין הוא המטריד, אלא ההנחות בטקסט הארוך של פסק הדין).
העיסוק שלך במניעי הטוקבקיסטים הוא שמוזר לי, מכמה סיבות. קודם כל, כי זה קצת דהה שאנשים לרוב מתעוררים להגיב רק לנוכח אי-צדק מאוד ברור וזועק. אז מה בעצם הטענה? בנוסף, כי הגישה הזו של "המניעים שלהם לא טהורים" שגויה בעיני. זה לא בדיוק מה שכל הזמן דיברנו עליו שמתרחש בשמאל? חוסר נכונות לשתף פעולה עם מי שלא עומד בכל הסטנדרטים המחמירים – נניח מישהו שסובל מגזירות התקציב אבל עדיין לא ממש תומך במדינה פלסטינית? וממילא ישנו תהליך שאתה מכיר, בו לפעמים מישהו מגיע לפעילות חברתית ממקום מסוים ומרחיב אותה, למשל פעילים שהצטרפו ל"עיר לכולנו" כי הם היו נגד בניית מגדלים, ומשם המשיכו להיות פעילים בחד"ש. בעיני זה יפה. וסיבה אחרונה – כי תמיד יהיו ב"מחנה המסכים איתך" אנשים שהם לא באמת בעלי ברית אידיאולוגיים. הנה, במקרה של דרורי יסכימו איתך (רק בכך שנעשה לו עוול) לא מעט גזענים ועוד הרבה סקסיסטים (כדוגמת העיתונאי שכתב הבוקר בפייסבוק שלו "ארגונות הנשים, רדנה נא מהשופט דרורי, הפסקנה נא מהיות יותר מטומטמות מכפי שהינכן"). זו לא סיבה טובה להתנגד או לתמוך בעמדה אתית מסוימת משום שאנשים אחרים שתומכים בה עושים זאת ממניעים מחורבנים, כגון שנאת דתיים.
ועוד מוסכם עלי שיש משהו יפה בניסיון לא להרשיע מיידית אדם, ובעיקר נראה (שוב, מעדות טוקבקיסט אנונימי) שהשופט דרורי נוטה לכך. במקרה הזה, הוא כיער את השאיפה הזו במאות עמודים של צידוקים איומים. גם אין לי בעיה עם שימוש במשפט העברי – שהוא חלק לגיטימי במשפט הישראלי (ובעיני גם זה יפה דווקא, במקומות שבהם ניתן ליישם אותו במציאות המודרנית).
מה שמפריע לי במה שכתבת הוא לא שאתה טוען שבעליהום יש ניחוח כבד של שנאת דתיים – כי יש, אבל בהחלט לא אצל כולם. מה שמטריד הוא ההתמקדות במניעיהים המשוערים של הטוקבקיסטים כדי לשלול את האמירות של מגוון רחב של אנשים שפסק הדין – לא גזר הדין – מצחין. כדי לצדק את זה אתה נאלץ להביא כל מיני טיעונים תמוהים, כמו למשל שהכתבה לא אובייקטיבית (תמיד אפשר להציג כתבה בדרכים שונות, במקרה הזה זה אפילו יותר קשה מהרגיל אגב). ומה לעשות, הטיעון הזה נראה די מאולץ במקרה הזה.
מיכאל
יוני 26th, 2009
להלן חלק מתגובה שכתבתי ולא פורסמה (אולי בגלל אורכה). חלק נוסף פורסם באתר של דורה:
strong>שופט חשוך שמצטט מהרמב"ם הידוע לשמצה ומהמשפט העברי - לא ייאמן שטענה זו הושמעה כאן ובמקומות אחרים. הגדיל לעשות אחד בשם יוסי גורביץ שכתב שהרמב"ם פוסק שאם יהודי אונס ילדה גויה אפילו בת שלוש יש להוציא את הילדה להורג. ככה.(אגב, אשמח למראה מקום). הרמב"ם שכתב קורפוס עצום של כתבי פילוסופיה, הלכה, פרשנות, רפואה, שו"ת לכל קהילות ישראל מצטמצם לאדם גזען וחשוך במחי שרבוט. רק שהאיש כנראה היה קצת יותר מזה ולא ייאמן אבל אוניברסיטה חשוכה כמו ייל הקדישה לו בשנת 2004 כנס מיוחד לכבוד 800 שנים למותו (וגם אונ' פלורידה וגם אונ' פנסילבניה) והאונ' הפרמיטיבית שבהרווארד הוציאה לכבוד אותו אירוע קובץ מאמרים הדנים בהגותו של הרמב"ם. אבל אצלנו כידוע לא אוהבים להסתמך על רבנים חשוכים – מעדיפים את בית המשפט העליון של ארה"ב – יושבים אנשים נאורים וליברלים. אז לידיעת הקורא יוסי גורביץ – בפס"ד מירנדה שנחשב לאחד מפסה"ד החשובים שניתנו במאה העשרים ע"י בית משפט העליון בארה"ב (אם לא החשוב שבהם) מסתמכים השופטים הנבערים על ציטטה ממשנה תורה של הרמב"ם (ראה כאן הערת שוליים 27 לדעת הרוב – הלכת מירנדה ביססה את זכויות החשודים והנאשמים בפלילים). לגבי המשפט העברי – אם משווים את המשפט העברי לשיטות משפט אחרות במהלך הדורות בהחלט אין במה להתבייש. בזמן שבמקומות אחרים הנחשבים לערש התרבות המערבית (יוון ורומי לדוגמא) התייחסו לעבד בצורה שמעוררת בחילה המשפט העברי הקנה לו את זכותו (אם לא חובתו) להשתחרר מאדוניו והבטיח לו יום מנוחה. בזמן ששיטות משפט אחרות גדעו ידיים ורגליים בגין גניבה ונזק ושלחו אנשים על סרט נע לצליבה, המשפט העברי הכיר בפיצויי ממון וקרא לסנהדרין שדנה אדם למיתה אחת לשבעים שנים כסנהדרין קטלנית (מסכת מכות פרק א' משנה י'). והרמב"ם צמא הדם שדן ילדה למוות בגלל שנאנסה אחראי על המשפט – "ויותר טוב ויותר רצוי לפטור אלף חוטאים, מלהרג נקי אחד ביום מן הימים." (ספר המצוות לרמב"ם, מצוות לא תעשה, מצווה ר"צ, תרגומו של הרב יוסף קאפח). לעניין הסתמכות על המשפט העברי יש לזה אסמכתא חוקית בדמות חוק יסודות המשפט וראה את פסק דינו של השופט דרורי פיסקה 181 והלאה.
התפוז הדיגיטלי
יוני 28th, 2009
רגע, שאני אבין…
רק בתגובה שלך מה24 ליוני אתה מציין שקראת את פסק הדין, אז את כל הפוסט הזה כתבת בלי לקרוא כלל את פסק הדין אפילו?
קבעת שעיוותו את פסק הדין, שהעיתונאית מושחתת, שזו מזימה של השמאל, כל זה בלי לקרוא אפילו את פסק הדין?
ואתה עוד מדבר על עבודה עיתונאית גרועה?
איתי כוחיי
יוני 29th, 2009
כל הכבוד צביקה, אתה בנאדם הגון.
מפסקי הדין שהביא מיכאל במאמר של דורה מסתבר שהשופט הזה םשוט רחמן, אולי רחמן מידי, וברור שאינו גזעני. כך גם התרשמתי מקריאה בפסק הדין.
איתי כוחיי
יוני 29th, 2009
הנה דעתי (הלא מסודרת, מצטער):
http://www.facebook.com/home.php#/topic.php?uid=116841406756&topic=12220
השופט והאתיופית: פנינים מפסק הדין | Omemo
אוק' 26th, 2009
[...] של הקורא השמאלני, ליצור "אורגיה ליברלית", כפי שהפליץ ידידי צביקה בשור [...]