ציק (שם זמני): האתר של צביקה בשור

נאבקים על החברה, מצילים את הדמוקרטיה

עלה בתאריך 02. יולי, 2009 ע"י צביקה בשור בקשר ל- חברה, כלכלה, פוליטיקה

לפעמים פוליטיקה יכולה להיות דבר מרגש. כלומר, אין מה לעשות, פוליטיקה היא מפגש של אנשים שרוצים דברים, חלקם משותפים וחלקם נוגדים, ולכן היא תמיד גם קשה וגם קצת מייאשת, אבל לפעמים היא יכולה להיות דבר נורא מרגש. בבחירות בתל אביב, למשל, מי שהיה מעורב בקמפיין של דב חנין ו"עיר לכולנו" זכה להתרגש. זכה לראות רגע יפה של אופטימיות, של אנשים שקמים מתוך שגרת יומם הלא פוליטית, הכמעט א-פוליטית כאמירה פוליטית, קמים משם, רוצים ביחד משהו אחר, ויוצאים לפעול כדי שזה יקרה. לא בגדודים, לא בבת אחת, לא כולם באותה מידה, לא כולם באותה צורה. כל אחד עם כמה שהוא הרגיש. זה הסתכם בזה שתנועה קטנה של אלמונים הפכה לסיעה הגדולה במועצת העיר, ושדב חנין נהיה מגה-סלב בתל אביב.

הייתי מאז הבחירות בלא מעט מפגשים שניסו לשים את אצבע על מה היה שם, בקמפיין של דב ושל עיר לכולנו, שהיה בו את הכוח לתת כוח לכל כך הרבה אנשים. התשובה שאני הכי אוהב היא זו שמדברת על ההצלחה של עיר לכולנו לא רק להצביע על המחנק שהרבה מאיתנו הרגשנו שרובץ על העיר שלנו, אלא בהצבעה על חזון ניתן למימוש, ועם זאת ראדיקאלי עד העצם, להסרת המחנק הזה. ההכרה שבעיית החנייה היא סימפטום של משבר תחבורתי שמזרים אל העיר מאות אלפי רכבים, ההכרה שלעליית המחירים ולמגדלים שנבנים רק עם דירות פאר יש קשר ברור, והצעות קונקרטיות לפתרון הבעיות האלה, הצעות שנובעות מתוך הראיה הרחבה והרעננה הזו. זה תפס, אני חושב, כי אנשים באמת ראו את עצמם לרגע חיים בעיר הזו שדב חנין ועיר לכולנו הציעו, וזה נראה להם ממש אחלה. הם רצו את זה, והם פעלו כדי להשיג את זה.

פוליטיקה זה לא רק קופסונים

יש עוד דברים שאנחנו רוצים, או לפחות שאני רוצה. לא רק בתל אביב, אלא בכלל בישראל. אני רוצה חברה סולידארית, כזו שלא תחייב אותי לחשוב כל הזמן על טובתו של האחר בתוך משהו שעולה לי. אני רוצה חברה שנותנת שיוויון הזדמנויות אמיתי לכל ילד וילדה, כל אישה וכל גבר, ללא הבדלי דת, גזע, מין או מקום מגורים. אני רוצה שירוחם תהיה קרובה יותר לתל אביב (לא פיזית כמובן, אבל תחבורתית. קרובה יותר בזמן) ושהאנשים בה יקבלו אחלה חינוך, כדי שנוכל להיפגש ולתקשר, במקום "לדעת" כל מני דברים לא מציאותיים אלה על אלה. אני רוצה חברה שיוויונית שמקבלת את האזרחים הערבים כחלק בלתי נפרד ממנה, כשותפים שווים. אני רוצה דמוקרטיה פתוחה וסובלנית, שמסוגלת להכיל ריבוי של קולות ולא נבהלת בכל פעם שמישהו צועק "נכבה". אני רוצה תרבות שיכולה להנות מהמגוון המשוגע של אנשים שיש כאן ושמגיעים לכאן (כמו הפליטים שמדינת בני הפליטים רומסת, ואז זורקת על הפריפריה המדממת). אני רוצה מדינה שרואה באזרחים שלה את הריבון ואת הלקוח. כל האזרחים. אני רוצה מדינה שתרצה לשמור על האזרחים שלה, לשמח אותם ולטפח אותם, כמה שהיא רק יכולה, במסגרת כל המגבלות האלה של המילה פוליטיקה. אני רוצה מדינה בגבולות 67.

ובשביל זה אני צריך לפעול. תודה לאל אני רחוק מלהיות לבד. מאז הבחירות הארציות האחרונות יש הבנה בקרב המפלגות וגם בקרב החברה האזרחית בישראל שצריך להתחיל לעבוד גם מחוץ לכנסת. צריך להתחיל לחשוב ולדבר ולפעול ביחד כדי לספר לכמה שיותר אנשים שאפשר לחיות במדינה אחרת, טובה יותר. שיש לנו כיוון טוב יותר מזה שמובילה כאן הגווארדיה השלטת, ושכדאי להם להצטרף אלינו לחשיבה ולדיבור ולעשייה.

דב חנין בכנס הראשון של אפשר אחרת

"אפשר אחרת" (שם זמני. זו מגיפה בזמן האחרון) היא התארגנות ששותפים לה אנשים מחד"ש, ממרצ, מהתנועה הירוקה, מארגונים לא מפלגתיים לשינוי חברתי ומאנשים פוליטיים שלא משתייכים לשום ארגון. היה כבר כינוס אחד שהשתתפו בו כמה מאות אנשים, והיה אז מאוד מרשים לראות את כולם.